"הלקח מאירועי השבועות המדממים האחרונים בגבול עזה הוא שמדיניות הכוח פשטה את הרגל", כך אמר לפני כשבוע המחזאי והסופר יהושע סובול בהשקת הפורום "עץ הזית" - פורום סופרים, אנשי אקדמיה ואמנים, יהודים וערבים אזרחי מדינת ישראל, שהוקם ביוזמתם של סובול, פרופ' גבריאל מוקד, המשורר והסופר מוחמד עלי טאהא, פרופ' נסים קלדרון, הסופר עודה בשאראת, המשורר עודד כרמלי ופרופ' מוסטפא כבהא. הוא נועד לפעול פומבית וליזום אירועי תרבות משותפים לפלסטינים ולישראלים.



"ראינו בימים אלה המוני הרוגים ופצועים קשים מירי מכוון. כל זה לא מוליך לשום דבר. התוצאה של זה היא ייאוש של הנוער והילדים בעזה. כשנוער מיואש, לא מעניין אותו כלום והוא משאיר אחריו אדמה חרוכה. גם הצבא המשוכלל ביותר, אם הוא מייצר ייאוש בצד השני, הוא יחולל תגובה שתהפוך לאדמה חרוכה בצד שלנו. עפיפוני ההצתה משקפים בשבילי את הייאוש שמעבר לגדר. זה ייאוש שורף, ואני מרגיש שחבל על החיים שהלכו לאיבוד ועל כל אחד מההרוגים", אמר סובול בהשקת הפורום, הביע הזדהות עם מפריחי עפיפוני התבערה ועורר סערה, שהתפוגגה במהרה על רקע סערת ביטול משחק הידידות בין ארגנטינה לישראל.



בראיון עמו, אני מנסה לברר שוב, ושואלת אותו: אתה מזדהה עם מפריחי עפיפוני התבערה?


"ניסיתי לדמיין את עצמי ילד ברצועת עזה, כשהשכנים שלי נהרגים ונפצעים", הוא מסביר. "קרובי המשפחה שלי מוחזרים הביתה כנכים או כגופות מנוקבות, ושאלתי את עצמי: 'מה הייתי עושה בתור ילד?' והשבתי: 'הייתי מפריח עפיפון הצתה'. אני זוכר את עצמי כילד בשרון בשנות ה־40. הפרחנו עפיפונים. לא עפיפוני הצתה, כי לא היינו מיואשים".



מהי המטרה שלכם?


"מטרתנו להביא לחידוש הדו־שיח בין ההנהגות של שני הצדדים. החזון, כפי שנכתב במצע, מדבר על שתי מדינות לשני העמים, הישראלי והפלסטיני, שגבולן ייקבע על בסיס קווי 67'. ירושלים תהיה עיר פתוחה - בירת ישראל, ואל־קודס המזרחית תהיה בירת פלסטין, שבה יישמר חופש פולחן לשלושת הדתות. סוגיית הפליטים תוסדר בהסכמה בין הצדדים על בסיס היוזמה הערבית מ־48', שעליה דיברנו עם אבו מאזן כשפגשנו אותו בחודש שעבר במוקטעה ברמאללה".



על רקע התבערה שהציתו דבריו ברשתות החברתיות, אומר סובול שהוא לא חוזר מהתבטאותו מעוררת המחלוקת. "במלחמת השחרור הייתי ילד בן 9, וכשהגיעה הבשורה על קרוב משפחה שנהרג, רציתי לפוצץ את העולם. כשילדים עזתים לא יכולים להכיל בנפשם את האיבה הנוראית, הם הופכים לטרוריסטים", הוא אומר.



מהומות בגבול רצועת עזה. צילום: AFP



מצד אחד אתה מזדהה עם מפריחי עפיפוני התבערה, ובאותה נשימה אתה קורא: "חדל אש".


"המוני הרוגים ופצועים מירי מכוון, מובילים את צעירי עזה לייאוש גובר, ואלה בייאושם מותירים אדמה חרוכה, שגם הצבא המשוכלל בעולם, לא מצליח למנוע. בשירו, 'זמר הפלוגות', כתב אלתרמן: 'אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו'. זה משפט התואם את מצב הפלסטינים. הם חיים בתוך חפירות חייהם, שאנחנו דחקנו אותם לשם. עלינו לומר 'חדל אש', מה שיחייב את שני הצדדים, כדי ליצור סיכוי שיגדלו כאן ילדים נורמליים. אני לא מזדהה עם אלימות; אני מזהיר מפני מה שעלול לקרות כשמולנו ניצב עם אובדני".



הייאוש, כך סבור סובול, אינו מנת חלקם של הפלסטינים בלבד. "אני מרגיש ייאוש עמוק גם בציבוריות הישראלית", הוא אומר. "רבים מוותרים על השאיפה לשלום, ואומרים שיותירו את המשימה לילדיהם ולנכדיהם. צעירים רבים אינם רואים את עתידם בארץ, שלא לדבר על פגועי המלחמות שסובלים מפוסט־טראומה. כל אלה גורמים לאלימות שמתפרצת במרחב האזרחי: בכבישים, במריבות שכנים. חברה נורמלית לא מתנהגת כך. האלימות חודרת לנפש".



מה עושים?


"דרוש לנו מנהיג נועז ובעל חזון שיוביל לשלום. כבעלי הכוח, נוכל לעצור את גל האלימות, ליזום משא ומתן ומשם הכול יצמח. אל לנו להקל ראש בזעקת הייאוש של הפלסטינים. אנשים לא הולכים אל גדר בידיעה ברורה שצלפים ישראלים יירו בהם רק מפני שהם מקבלים כסף מחמאס. יש ליצור מציאות שבה אנשים בעזה יוכלו לחיות חיים נורמליים עם מלוא הזכויות על פי מגילת האו"ם. היום תושבי עזה חיים במעין מחנה ריכוז. מחנות הריכוז בעבר הוקפו במגדלי שמירה עם שומרים מצוידים במקלעים, ומי שהתקרב לגדר נורה. אני לא רוצה לעשות השוואות, אבל זה מתחיל להריח ככה".



אתה לא חושש מפני הטוקבקיסטים?


"ממש לא. מחר יהיה להם נושא אחר. אני עוקב וקורא טונות של תגובות אגרסיביות, ורואה בכך תעלת ניקוז של החולי הנפשי העמוק בחברה".



"הכל בוער"


סובול (78), מהמחזאים הבולטים, המשפיעים והפוריים בישראל, מביט בדאגה גוברת גם על מצב התרבות המידרדר לבור תחתית אפל. "שרת התרבות רוקדת בטיימס סקוור כשהכל כאן בוער", הוא אומר. "הדיבורים שלה על שיפור מצב התרבות בפריפריה הם מן השפה ולחוץ, ונועדו לצורך קידומה הפוליטי".



סובול מוטרד לא פחות ממצב התיאטרון: "התיאטראות הציבוריים מעדיפים מחזות מוזיקליים כבידור וחנופה לקהל. בורחים מהעיסוק בנושאים חמים ומאתגרים. יש גם שמחילים על עצמם צנזורה עצמית".



בשנים האחרונות, סובול חש על בשרו את השינוי. לפני שנתיים וחצי, בעיצומה של אינתיפאדת הסכינים, מחזה שכתב, "מערכה אחרונה", נדחה על ידי ארבעה תיאטראות בישראל, ולבסוף הוצג במסגרת המיזם "הבמה הישראלית" בבוסטון, וזכה לדבריו לביקורות מהללות. "המחזה עוסק בשיתוף פעולה בימתי בין שחקנית יהודייה לשחקן ערבי, שמעלים יחד הצגה, ומוצאים את עצמם במעקב של כוחות הביטחון עד לסוף המר. "המחזה מתרחש בעידן של חשדנות. הפסקנו לראות דברים בעיניים אנושיות נורמליות. לפני הכל, כל אחד הוא על תקן חשוד, והמחיר שאנחנו משלמים הוא כבד", אומר סובול.


"שקולים", מחזה חדש נוסף שכתב בהשראת פורום המשפחות השכולות - ישראליות ופלסטיניות, בבימויו של אלון טיראן, דן ביחסים של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שחולקות כאב דומה. ההצגה תוצג בפסטיבל "ישרא־דרמה לחשיפת מחזות" שייערך בנובמבר 2018, ובפסטיבל הבינלאומי להצגות שייערך בקאמרי ב־29 ביוני.



אתה מיואש או אופטימי?


"אם הייתי מיואש לא הייתי מדבר. אני מאמין שיש טעם לדיבורים שלי, לכן אני ממשיך לכתוב, לנסות להשפיע על אנשים ולעורר את מחשבתם לקראת שינוי".