ברוכים הבאים לימי הבראשית של המדינה, עם הפתילייה, עששית הנפט, הפְליט, הסודה, הציקוריה, מכנסי “אתא” ותלושי המזון של ימי הצנע (והשוק השחור). על אלה ועל עוד הרבה נוסטלגיה ניתן להתרפק בתערוכת “הצד הציוני של המטבע, 1947־1954”, שנפתחה חגיגית במוזיאון “הרצלילינבלום” בתל אביב.

“חיפשנו דרך משלנו כדי לציין את שנת ה־70 למדינה ובחרנו את הזווית הכלכלית־פיננסית”, אומרת יהודית בן־לוי, שאצרה את התערוכה עם שירלי גורן. “כאן ניתן לראות איזו דרמה הייתה בארץ, דרמה שבהוליווד בוודאי היו עושים עליה סרט מרתק”.

הסרט אולי היה יוצא מרתק, אבל כשפרצה מלחמת העצמאות, מיד לאחר החלטת כ”ט בנובמבר, המדינה המתהווה הייתה על סף פשיטת רגל. הבריטים לא המתינו לעזיבתם את הארץ וכבר בפברואר 1948 ניתקו את הלירה הארץ ישראלית מהלירה שטרלינג. בנק אפ”ק, לאומי של היום, התחיל להנפיק את הלירה הארץ־ישראלית החדשה.



התערוכה מלווה את ראשית המדינה במידע ובצילומים ומספרת על היישוב שהתגייס כדי לממן באמצעות "מלווה העצמאות" מחצית מהוצאות המלחמה והכפיל את עצמו תוך שלוש שנים. גולדה נשלחה אל יהדות התפוצות כדי לשנורר עשרות מיליונים כדי למלא את הקופה, ועם גרמניה נחתם הסכם שילומים שיממן את הקמת התשתיות הלאומיות. העולים מילאו את המעברות, הוכרז משטר צנע, ואגב כך נחקקה חקיקה חברתית שכללה ביטוח לאומי וחוקים כמו "חוק עבודת נשים" ו"חוק שעות עבודה ומנוחה".




לצילומים ולמלל מתלווים שלל מוצגים: תרמיל ממחנה המעפילים בקפריסין; ציוד שליווה את לוחמי תש”ח, כמו מסטינג, ספל מתכת וקערת אוכל; פריטי צנע כמו אבקת ביצים, פתיתי סבון “אורה”, אבקת כביסה “קסם” וכן בקבוק חלב “תנובה” ומשקה “מי עמי”. שולחן בתערוכה מוקדש לתלמידי התקופה, ובו חוברת ציור לכול, תיק מסמכים מקרטון, חצי מחברת חשבון, גיר ללוח וקופת "קרן קיימת".

ויש, כמובן, ים של סיפורים, הנפרשים בפני באי התערוכה. למשל, באחד מסיוריה הזדמנה שרת העבודה גולדה מאיר לטבריה. כשנכנסה למטבח שהשקיף על הכנרת, הבחינה שהחלון גבוה יותר מקומה ממוצעת של אדם. גולדה התרעמה על הקבלן וקבעה: “האישה עומדת ומבשלת פה. יש כאן נוף נהדר, והיא צריכה לראות אותו”. לכן דרשה שרת העבודה הנחרצת להתקין את החלונות כך שהאישה תוכל לבשל ולראות את הנוף. מכאן השתרש המושג “חלון גולדה”, אך לא התחרה ב“נעלי גולדה”.



עוד מהמטבח של גולדה. “הפלטות האלה שבמטבחים, שההבדל במחיר בין שיש לבין מוזאיקה, שזה שם יפה, היה בדיוק לירה”, העידה שרת העבודה. “טענתי הייתה פשוטה, לא כשרת עבודה אלא כבעלת בית שאוהבת מטבח נקי קודם כל. ואמרתי, שגם בעלת בית נקייה, מנוסה, בשום אופן לא תוכל להחזיק את המוזאיקה הזה נקי. עשו לי מיד חשבון: 13 אלף שיכונים, כל אחד לירה, זה 13 אלף לירה. על זה היה ויכוח עם אשכול, שהיה שר האוצר. הייתה לו פורמולה פשוטה: בתים אי אפשר לחלוב, ולנו נחוצות פרות. פרות אפשר לחלוב ובתים לא. אי אפשר היה להתווכח איתו. אז להוסיף עוד 13 אלף לירות על דבר שאינו נותן חלב היה דבר לא פשוט”.

וישנו בתערוכה סיפור שסיפר דוד הורוביץ, המנכ”ל הראשון של משרד האוצר ולימים הנגיד הראשון של בנק ישראל, שהוקם ב־1954. יום אחד הוזמן הורוביץ לחיפה כדי לפגוש יהודי הולנדי שהגיע באונייה עמוסת ציוד לצבא כדי לדון עמו על תשלום עבור המשלוח. אגב כך שאל האיש על המצב בחזית, ו”דולק”, כך כונה הורוביץ, סיפר על הקשיים, “בעיקר כתוצאה מחולשתנו באוויר”. דבריו נפלו על אוזניים קשובות. “התוכלו להשתמש באווירון ‘דקוטה’ אם נעמידו לרשותכם?” שאל ההולנדי, גיסה של ליה ון ליר, לימים כלת פרס ישראל לקולנוע, וכשנענה בחיוב, סיפק שני אווירונים כאלה. “שבתי לתל אביב”, כתב אחר כך הורוביץ, “ומסרתי דין וחשבון ל(אליעזר) קפלן (שר האוצר הראשון), אשר השיב בהלצה: ‘אולי תוכל לבקר בחיפה פעמיים בשבוע, ואז נזכה לחיל אוויר ראוי לשמו?'”


כרזות ומסמכים ציוניים מהתערוכה "הצד הציוני של המטבע, 1947-1954"

ערך מוסף

בתערוכה מובא, סיפורו של הסכם השילומים עם גרמניה, שהציל את המשק הישראלי הצעיר והקורס מהתמוטטות. בהסכם, שעליו חתמו בספטמבר 1952 בלוקסמבורג קונרד אדנאואר, קנצלר מערב גרמניה, ושר החוץ משה שרת, הכירה גרמניה בשואה שהמיט המשטר הנאצי על העם היהודי. לפי הסכם זה, התחייבה ממשלת מערב גרמניה להעביר שילומים בסך שלושה מיליארד מארק (אז כ־715 מיליון דולר) בתשלומים שנפרסו לתריסר שנים. כפי שמתגלה בתערוכה, קוזזו מסכום זה 12 מיליון דולר, פיצוי על נכסיהם של הטמפלרים, אזרחי גרמניה, שגורשו מהארץ במלחמת העולם השנייה. בעוד ממשלת מערב גרמניה עמדה בהתחייבותה עד תום, ממשלת מזרח גרמניה הקומוניסטית לא הייתה שותפה להסכם ולא העבירה לישראל סך של 1.5 מיליארד מארק, שנדרשה להעביר. סוגיה זו נותרה פתוחה בין ישראל לבין גרמניה המאוחדת, יורשת שתי הגרמניות דאז.

בנובמבר 1952 הבהיר שר האוצר לוי אשכול כי על פי מדיניות הממשלה ינותבו כספי השילומים לפיתוח החקלאות, התעשייה והתחבורה בארץ. התערוכה ממחישה לאן הלך הכסף - לדיור לעולים, למימון דלק, להקמת המוביל הארצי ולמספנות ישראל, למסילות ברזל, לתחנות כוח ועוד. היא מתייחסת פחות למהומת האלוהים שנוצרה בציבור על רקע ההסכם, שבשיאה עלה מנהיג האופוזיציה מנחם בגין, אל הכנסת בראש הפגנת ענק.

ערך מוסף מקבלת התערוכה מהקריקטורות השנונות של דוש (קריאל גרדוש), קריקטוריסט “מעריב” ויוצר דמותו של שרוליק, שהייתה חלק מההווי של ישראל הצעירה.