פרולוג
עמוק עמוק העצב בעיניים
עמוק עמוק היין במרתף
הלילה את לבי אקרע לשניים
לך ולגביע הנוטף

אם יש שיר שגורם לי לדמעות מהמילה הראשונה ומהצליל הראשון שלו, זה השיר. לבי נקרע לשניים, ואני בוכה שם כמו ילד, ואל תשאלוני מה ואל תשאלוני איך. שורות כמו "עברו עלי שנות אלף, שנות אלף שבלב", רק הולכות ומקבלות משמעות חזקה יותר שנה אחרי שנה, כי גם אני כנראה נולדתי כמו בני האדם שנולדו לסלוח וללכת כרוח הנושבת בשלכת.

כתבתי את השיר ב"כסית" בערב אחד עם זעירא, ערב גשום וטורדני,



סיפר יעקב אורלנד, האיש שכתב את מילותיו של השיר הזה.

משום מה התחלנו לכתוב שורה שורה. אני כתבתי, והוא כתב בינתיים את המנגינה. אני חושב שהראשונה ששרה את המנגינה הייתה חנה רובינא, שישבה גם כן ב"כסית". הראינו לה את השיר, והיא התחילה לעזור לנו לשיר אותו.

וככה נכתב השיר שיעקב אורלנד כתב כדי שיהיה לו מה לשיר לעצמו כשהוא עצוב.

במרתפים הרוח מייללת
במרתפים אין אור בחלונות
אבל אדם בוכה שם כמו ילד
אבל אדם חולם שם חלומות

מאז ששרה חנה רובינא בפעם הראשונה את השיר ב"כסית" בראשית שנות ה־50 של המאה שעברה, עברו כידוע עשרות שנים וגם הוקלטו עשרות ביצועים. משמשון בר־נוי ושרה יערי ושמעון ישראלי ואריק לביא, ועד למירי מסיקה ומארינה מקסימיליאן ורונה קינן. אבל אין ספק ואין ויכוח על זה שזהר ארגוב, המלך והקול, הפך את "שלכת" - שכולנו קוראים לו "עמוק עמוק העצב בעיניים" - לשיר הדיכאון האולטימטיבי הרב־תרבותי, בלי שום הבדל של צבע ומוצא.
אל תשאלני אן אל תשאלני איך
גם אתה אינך יודע והולך
ודאי ישנו מקום
שבו עומדים מלכת
שבו יתום העץ גם משלכת


ארכיון אורלנד, אוניברסיטת בר אילן  שם : אורלנד עם אלתרמן

תמונה ראשונה

יעקב אורלנד נולד ב־30 ביוני או ב־14 ביולי. תלוי אם אתם מוציאים את הפרט הזה מתוך הספר "יעקב אורלנד, מבחר כתבים" שערך דן מירון, או שאתם מסתפקים בוויקיפדיה, האנציקלופדיה שעליה מעידים יוצריה שהיא "שיתופית, חופשית ומהימנה, שכולם יכולים לערוך". אבל על זה שהוא נולד בשנת 1914 אין ויכוח בשני המקורות. וזה אומר שהוא נולד יומיים או שבועיים אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה. שנה אחרי שהסתיימה המלחמה ההיא, כשהיה הילד יעקב אורלנד בן 5, הוא היה עד למותם של שמונה מבני משפחתו שנרצחו בפוגרום שערכה כנופיית פורעים בערב פסח בטטייב, העיירה האוקראינית שבה נולד.

אמא, אמא, עוד אבואה
לחונן את קרבתך
העולם כל כך גבוה
על כתפי בנך

את זוכרת, אל היער
אל היער הוא הלך
כי היה אי אז הנער
צבי שלוח שברח

אך הרוח רוח פרא
ופתאום והוא נעור:
אמא, הרבה הדרך
שעלי עוד לעבור?
("אל אמא" / יעקב אורלנד)

הוא הגיע עם הוריו ארצה כשהיה בן 7. לחם במלחמת העצמאות והיה בין השאר קצין חינוך בגדנ"ע. אחר כך למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית ותיאטרון בלונדון.
בגיל 16, כשהיה יעקב אורלנד מדריך בתנועת הנוער העובד, התפרסם בכל הארץ השיר הראשון שלו, שאותו הלחין דוד זהבי בן ה־20 ושהיה להמנון של התנועה.

אנחנו שרים לך, מולדת ואמא
את שיר השירים לעמל
כל עוד האש בלבבנו פנימה
מפינו שירך לא יחדל

ברחנו מנכר בעוני, בבלי מה
שמרנו תפארת רק לך
אנחנו בנים רק לאמא, לאמא
אנחנו כולנו שלך

אבל שיתוף הפעולה הפורה ביותר, שנמשך על פני עשרות שנים, היה עם המלחין מרדכי זעירא. צמד המילים "אורלנד וזעירא", כמו רוג'רס והמרשטיין וכמו לנון ומקרטני יצרו עבורנו כל כך הרבה שירים שלפעמים נדמה לי שאם השניים לא היו נפגשים, היינו מפסידים את המיטב שבמיטב של שירינו.


תמונה שנייה

לא מעט אנשים חושבים ששמו הפרטי של זעירא הוא אורלנד. זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה ששני היוצרים האלה חתומים ביחד על כל כך הרבה שירים.

הכרתי אותו לגמרי במקרה, הייתי אז גימנזיסט בן 16.
סיפר יעקב אורלנד על פגישתו הראשונה עם מרדכי זעירא, שהיה מבוגר ממנו בתשע שנים.

באחד הערבים יצאתי למה שקראו אז "נשף שירי מולדת" באולם קטן שהיה שייך למועצת פועלי ירושלים. לימיני ישב בחור צעיר, ואף כי מבוגר ממני בכמה שנים, שזוף פנים ובעל עיניים נוצצות מלאות נפש. הבחור הנ"ל מושך בשרוולי ושואל פתאום "מוצא חן בעיניך, כלומר השיר?". הכרת פני הגידה עד כמה להוט הייתי לשמוע את השיר.

למולדתי הבאת אותי
בים גלים וקצף
אשק תרנייך אונייתי
לא אשכחך לנצח

פקד ה' פינת ציון הנידחת
הו, מה נעים שבת אחים גם יחד
(הלל ברגמן־אביחנן)

ואז בענווה רבה, כמעט בלחש ובעיניים מכונפות הוא הפטיר באוזני "זה אני הלחנתי". תחילה לא האמנתי לו. כך החלה החברות בינינו.

החברות הזו, שנמשכה למעלה מ־40 שנה עד למותו בשנת 1968 של מרדכי זעירא שחבריו קראו לו מיטיא, הניבה יצירות כמו "שני שושנים", "שיר שמח", "סובבוני", "נגן עוגב" ו"היו לילות" הנצחי, הבהיר והגבוה כזמר.

הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר
הוא נהג עגלות לשדה הרחב
ואני לו כותונת הייתי רוקמת
כותונת של תכלת עם פרח זהב

היה פעם תיאטרון שקראו לו "כל הרוחות". כששאלו מישהו "מה אתה עושה הערב" והוא היה עונה "אני הולך לכל הרוחות", סימן שהיו לו כרטיסים להצגה ב"כל הרוחות". כשפנו מהתיאטרון אל צמד היוצרים ששמם כבר הלך לפניהם והזמינו אצלם שיר, הם ישבו ב"מועדון המלצרים", אחד מבתי המרזח של תל אביב. השעה הייתה כבר שתיים אחרי חצות, ולשיר, שהיה אמור להיות מוגש למחרת, עוד לא נכתבה מילה אחת ולא הולחן גם תו אחד.

היינו רחוקים מלהיות "יבשים". למרות השעה המאוחרת הכניס אותנו חצקל איש כסית, שניהל את המקום לחדרון מבודד עם בקבוק קוניאק וחצי ברווז צלוי, אמר "קדימה לעבודה" ונעל את החדר.

כשהאיר השחר היה שיר. המלצרים של המקום היו הראשונים ששרו אותו. אחר כך הוא הגיע ל"כל הרוחות", שם ביצעה אותו זמרת בשם שלי שרונה, ומאז אין כמעט זמרת בארץ שלא שרה אותו.

היו לילות, אני אותם זוכרת
והוא את העצים בגן העיד
את השבילים בין דגניה לכנרת
כי רק אותי ישמור לו לתמיד

היה הולך ושב אלי קודח
היה נושא דמותי ממול פניו,
הגידו נא, היש בכם יודע
אי אנה זה הלך לו ולא שב?


תמונה שלישית

מעולם לא שיערתי שאהיה מסוגל להעלות על הנייר זיכרונות אישיים כל כך ומיוסרים כל כך הכרוכים באדם יחיד, ככל שהוקרתיו ואהבתיו.

מה שהיה נתן אלתרמן ליעקב אורלנד נכתב ותועד בספר שיצא 15 שנה אחרי מותו של נסיך הזמר העברי. "נתן היה אומר", קרא אורלנד לספר הזה שבו נאספו כ"ז שירים.

בפתאום נכתבו. בפרוץ הממש מתהומו, ומכוח התפרקותו של רגע - האירוע המסוים בעלותו מן הנשייה, ללא שום סדר כרונולוגי, כמובן, וללא כוונת מכוון. דומני כי לא אחטא בשפתי אם אומר כי את כולם כתבתי מתוך געגועים עזים לאמונתו ודעותיו, מושגיו וערכיו, יושר מצפונו ויחסי רעותו של דור מופלא בדורותינו, שאלתרמן שימש לו טריבון אציל ונאמן.

בשירים שמופיעים בספר הזה כאילו מקיים יעקב אורלנד את טקס השחרור שלו מהצל הענק שהטיל אלתרמן עליו ועל בני דורו.

בשנות ה־60 הראשונות נתקבצו אצלי אחד לאחד שירים משונים... הצד השווה שבכולם היה מוות. הראיתי לנתן כמה מהם. קרא ארוכות ושתק. והוסיף לקרוא ושתק. והנה כבר זמן ועדיין שתק. דחקתי בו, הזמנתי לו כוסית. השיב לי לאט, ברציפות מוזרה "שירים נחרדים. מצמררים. אבל זה שבחם... אינני מבין, אתה מצפה ממני לחוות דעה פסוקה או מה?"

כן, זה בדיוק מה שאני הייתי מצפה לו מחבר. אבל אני לא אורלנד, ואלתרמן לא היה חבר שלי.
אולי זו קטנוניות ואולי זה רק פרי דמיוני, אבל יעקב אורלנד - שכתב 14 מחזות ותרגם 46 מחזות ופרסם 15 ספרים - זכה בתריסר פרסים, בהם פרס ישראל שהוענק לו ב־1994, מבלי שנתן אלתרמן יהיה נוכח במעמדים האלה. כי את כל הפרסים קיבל אורלנד אחרי מותו של אלתרמן ב־1970.

בהביטי עתה סביב לי ובהיווכחי לדעת שאפשר אני כמעט עד אחרון שזכה לחסד הנוכחות הזאת - במעגל בני גילו של אלתרמן - מתחזקת בי תחושת הכורח, ושמא גם החובה, שלא להותיר את הגיליון חלק.
אני מחזיק טובה להוצאת הקיבוץ המאוחד ולידידי מנחם דורמן, שאמרו לספר טוב וסיפחוהו לנחלת ה"אלתרמנולוגיה" הגדולה, כמין אושפיז קרוב שכיבדוהו לצפות בחופתו של החתן.

אכן, הוא היה ציפור רבת יופי,
מי שראה אותה במעופה
שוב אין לו מנוח
לא תחת השמש
ולא בצל מצנפות האקדמיה,
ציפורים בראש יש לו
עד יום מותו


אפילוג

יעקב אורלנד הלך לעולמו לפני 16 שנה. האיש שכונה בצדק "אחרון הנפילים של התרבות העברית" היה בן 87 במותו. יש לו בן, רעואל, ובתו היא הפזמונאית שמרית אור. להם הוא הקדיש את "אנחנו שנינו", הספר המיתולוגי והמקסים הזה על פו הדוב שאותו תרגם בשנת 1957 ובפתחו כתב:

שי לריתה, היא שמריתה, היא שמרית יחידתי
ולרולי (רעואל) הבן יקיר לי, פעוטי.
שמהם ה"שיבושים" פה
ומהם פה ה"גמגום"
ולהם דברי השבח,
אם יצלח זה התרגום.