מי שחלף לאחרונה על פני מתקן הכליאה אבו כביר ברחוב בן צבי בדרום תל אביב, לא יכול היה שלא לשים לב לציור הקיר העצום והצבעוני שמעטר לפתע את החומה. הניגודיות בין האפרוריות והייאוש של קירות מתקן המעצר הגדול ביותר במדינה לבין הנאיביות של הצבעים בולטת מיד לעין.
גם מאחורי היצירה עצמה נמצא סיפור חיים שבו ניגודיות בין חושך לאור, בין מוות לחיים, בין ייאוש לתקווה. האמן המוערך בזוקה ג'ו, צייר ופסל שיצירותיו נמכרות בעשרות אלפי דולרים ומעטרות את קירותיהם של אנשי האלפיון העליון בישראל, חזר פעם נוספת, אחרי אינספור פעמים, אל אבו כביר. אך הפעם, שלא כמו בעבר, הוא חזר כמנצח; לא כעצור, אלא כאמן. הנרקומן לשעבר, שנכנס ויצא את בתי הכלא בישראל עד שנגמל מסמים והאמנות הייתה למושיעה שלו, הוא שצייר, לבקשת שירות בתי הסוהר, על קירותיו של המתקן.
באמצעות הציור הענק, שנחנך אתמול בטקס מרגש על חומות אבו כביר, הוא מבקש להביע את מה שהוא מכנה ה"ויה דולורוזה" הפרטית שלו ולהאיר לאחרים את הדרך החשוכה.
"פשיעה מאולצת"
עדי מנדל (55) גדל בבת ים, בן יחיד לאב סוחר נדל"ן ורכב ולאם עקרת בית. זו הייתה משפחה אמידה אשר לא החסירה ממנו כמעט דבר - מלבד מה שילד צריך באמת. "מעולם לא היה לי קשר אמיתי עם ההורים", הוא אומר ולא מפרט. "אמי הייתה מציירת. לא בשביל פרנסה, כי היא לא הייתה צריכה לעבוד, אלא כתחביב. אני, אולי כתגובה ליחס של אמי, לא יכולתי לסבול ציורים. שנאתי צבעים. לא נגעתי במכחול. בסוף זה כנראה נמצא בדנ"א".
בגיל צעיר מאוד, כבר נחשף לסמים קשים. "בשנות ה־70 וה־80 לא הייתה מודעות לסכנות שבסמים כמו שיש היום", הוא אומר. "החברים בשכונה שבה גדלתי ואני לא ידענו, כשהשתמשנו בפעמים הראשונות בהרואין, עד כמה זה ממכר ומסוכן. ידענו שזה נחמד, שזה כיף ושיש טרנד כזה. פשוט הצטרפנו לטרנד. עד שהבנו לאיזה מלכוד נכנסנו – זה כבר היה מאוחר מדי".
כשהפך לנרקומן, בני משפחתו, כולל אחיו מנישואיו המאוחרים של אביו, הפנו לו גב. "לא היה לי ממי לבקש עזרה", הוא אומר, "אז התחלתי לעבור על החוק, בעיקר בעבירות רכוש, כדי לממן את הסמים. עשיתי זאת בחוסר רצון, בצער רב. 'פשיעה מאולצת', אני קורא לזה".
מנדל נעצר שוב ושוב, נשלח כעציר לאבו כביר ולבסוף כאסיר לבתי הסוהר. "כך החלה ה'ויה דולורוזה' שלי'", הוא מספר, "מעצרים, בתי סוהר והתכחשות של הקרובים אלי. לא ישבתי במאסרים ארוכים אומנם, לא רציתי לעשות קריירה מהפשע, אבל אז לא היה מי שיראה לי את הדרך. גם בשב"ס לא היו המודעות, ההכלה והטיפול שיש היום. אבו כביר כיום הוא הילטון לעומת הימים ההם. הצעקות והדפיקות של האסירים התחלפו בהתנהגות מכבדת. אם הייתי נכנס למערכת עכשיו, הייתי חוסך לעצמי הרבה סבל".
ההתמכרות לסמים והפשיעה הביאו אותו לשש שנים בסך הכל מאחורי סורג ובריח, כשבכל הזמן הזה כישרון אדיר חבוי עמוק בתוכו ולא יודע כיצד לפרוץ החוצה. "ראיתי את המוות בעיניים", אומר בזוקה ג'ו, ומזכיר, שוב, כמה רב המרחק בין מי שהיה קרוב כל כך לסיים את חייו בתא קטנטן, לבדו, לבין מי שזוכה היום לתהילה.
הוא היה כבר לקראת סוף שנות ה־30 לחייו, כשהרגיש ש"הגיעו מים עד נפש. לא יכולתי יותר. הבנתי את המסר. נפל לי האסימון. הגעתי למצב בריאותי קשה, הייתי מאושפז וממש פחדתי. אמרתי לעצמי שאם אני צריך למות, אני מעדיף למות נקי".
הוא קפץ לתוך הגמילה קפיצת ראש של ממש, ונכנס למרפאת אדלסון לטיפול בנפגעי סמים. "הרופאים הזהירו אותי שאני צריך לעשות את זה בהדרגה, אבל אותי זה לא עניין", הוא משחזר. "רציתי להיגמל. המקום הזה מציל חיים – ואני דוגמה לכך.
"מגיל 16 ועד גיל 38 בערך הייתי מכור לסמים", הוא מוסיף באופן לא אופייני למכורים לשעבר, שנוטים לציין את משך הזמן המדויק שבו הם נקיים. "אני לא סופר את הימים ולא את השעות. שכחתי מזה. זה כבר לא חלק ממני. היום אני נהנה להיות סחי, אחרי שהייתי בתרדמת כל כך הרבה שנים".
ההתמכרות הטובה
במקביל לגמילה, פרצה החוצה האמנות. "הרגשתי שאני פשוט מקיא את זה החוצה", הוא אומר. "הייתי חולם על ציורים בלילה ובבוקר קם ומצייר אותם. כמו אדם שמדבר בטלפון ותוך כדי השיחה משרבט על נייר, ככה אני שרבטתי בחלומות".
והעבר עדיין נוכח?
"ההזדמנויות היחידות שבהן אני נזכר ומתעמת עם העבר שלי, הן כשבמסגרת ההתעניינות באמנות שלי עולה הנקודה הזאת. אני לא רוצה להיות מתויג בתור מה שאני מכנה 'האסיר המזמר'. היו אסירים שהתחילו לשיר ועשו אותם זוהר ארגובים, בגלל הסיפור שלהם ולא בגלל השירה שלהם. אני רוצה שיתייחסו אלי בגלל האמנות שלי, שאני יודע שהיא טובה, לא בגלל העבר שלי".
הכישרון שלו בלט מהקנבס אל עיני כל מי שחזה בציורים שלו. את שם הבמה שלו שאל מהדמות שעל עטיפות המסטיק. "בזוקה ג'ו היה צלף בצבא ארצות הברית ואני צלף עם מכחול", הוא מסביר. "בנוסף, אני מתחבר לנאיביות שבצבעים העזים".
לאט לאט אנשים התחילו להתעניין, להתלהב וגם לקנות: "התחלתי להציג בגלריה 'פחות מאלף' בתל אביב, שמוכרת אמנות בסכומים של עד אלף דולר. מכרתי לבד את מה שכל הגלריה הייתה מוכרת".
יצירותיו החלו להכות גלים גם בקרב מביני עניין בתחום האמנות. לפני שלוש שנים עזב את הגלריה, לאחר שיצירותיו תומחרו בהרבה יותר מאלף דולר. בין הקניינים של האמנות של בזוקה ג'ו הוא מונה את איש העסקים, בעל השליטה ומנכ"ל קסטרו גבי רוטר, היחצן רני רהב ומשפחת התעשיינים ורטהיימר. אליהם מצטרף כעת לקוח מרוצה נוסף – שירות בתי הסוהר. כיום, בזוקה ג'ו מתמקד באמנות. ההתמכרות ליצירה החליפה את ההתמכרות לסמים,"אבל זאת התמכרות טובה", הוא אומר.
הוא חי בזוגיות עם האדריכלית ענת כהן הלוי. "אני לומד ממנה המון, כי היא אדם לפני הכל. אני מעריץ ואוהב אותה אהבת נפש", הוא אומר. היצירה על חומות אבו כביר נולדה כשנציבת שירות בתי הסוהר רב־גונדר עפרה קלינגר ביקשה להוציא לפועל פרויקט לתליית תמונות שיצרו אסירים על חומות הכלא. כשהאסיר לשעבר והאמן המוערך הגיע לשוחח עם אסירים בכלא השרון ולספר להם את סיפורו, היה ברור שזה החיבור. בתחילה היה אמור ציור הקיר של בזוקה ג'ו לעטר את חומות כלא רמלה, אך לבסוף נבחר לפרויקט אבו כביר, במה שנראה כהתאמה מושלמת לנוף האורבני של תל אביב.
לפני שלושה חודשים, אחרי שעיריית תל אביב־יפו נתנה את ברכתה, החל בזוקה ג'ו בעבודתו. "כשהתחלתי, לא ידעתי מה אני מתכוון לצייר", הוא מגלה. "כשאני מגיע לדף, לקנבס או לחומה, אני מתחיל בסוג של ריקוד. אני מצייר קו, מקבל פידבק מהקו ומשם ממשיך".
שלושת החודשים שבהם עבד מחוץ לחומות בית המעצר היו סוערות עבורו. הוא חלה ואושפז, ואביו נפטר. "הרגשתי שכל סיפור חיי הצטמק אל הקיר הזה", הוא אומר. "ימים שלמים עמדתי וציירתי, אבל עם עיכובים".
התוצאה מרהיבה: 60 על תשעה מטרים של צבע והבעה. במרכז הציור דמות המחזיקה בידה האחת גולגולת ובשנייה לב. מעליה הכיתוב באנגלית "להיות או לא להיות", מתוך "המלט" של ויליאם שייקספיר. "זה משקף את המהות של האסיר שבכלא", הוא מסביר בהתרגשות. "הדילמה בין לחזור להיות אזרח מהשורה לבין להמשיך בדרך הפשע. הגולגולת משקפת את המוות, את הצד החשוך, והלב את החיים ואת הטוב. בתוך הלב יש אותיות, שאינן קשורות אחת לשנייה, אבל מדובר בשפה אוניברסלית. אני מאמין בחיבור אנרגטי ובתקשור, ומקווה שהיצירה תיתן את הכוח ואת האור עבור אחרים. אני הייתי חשוך, ואני רוצה להאיר לחשוכים אחרים את הדרך".