פרולוג

אני זוכר שפעם, מזמן, כשלהצגת בידור קראו במה זעירה וכשלבדרן קראו קומדיאנט, אז מנחה אחד שאז עוד קראו לו קונפרנסיה, פתח את הצגת הוורייאטה, שזה חלטורה של שבת אחרי הצהריים בבית הקפה "גינתי ים" בטיילת של תל אביב, ואמר: "ערב טוב, ליידיס אנד ג'נטלמן, אני הקונפרנסיה שלכם והתפקיד שלי הוא כמו של חזייה: לא רואים אותה, אבל היא בעצם מחזיקה את הכל שלא ייפול". הקהל צחק ואני נורא הסמקתי כי הייתי עם הורַי. אמי רטנה ומיד אמרה שהיא לא סובלת אותו, ואבי אמר שידוע שהוא שתיין וקלפן.

אבל היו כמובן גם קונפרנסיה אחרים. אני זוכר אחד שקראו לו משה גולדמן, בעל פני סוס, ואת אברהם ארגמן החייכן והקטן שנראה כמו פליט שהגיע מהמזרח הרחוק.

והיה שמואל פישר, שהיה קונפרנסיה גם בתוכניות רדיו פופולריות כמו "תיבת נח". אבל הוא לא היה רק קונפרנסיה. הוא גם היה כותב מערכונים, שאז קראו להם סקצ'ים, והוא גם כתב שירים שאת חלקם אנחנו שרים עד היום.



חביבי - הכל עובר, חביבי.

אל נא תבכה, חביבי.

חבל על הדמעות.

חביבי - אל תצטער, חביבי.

חלום עובר, חביבי.

חבל על חלומות.

ככה זה. ככה זה.

חביבי - גלגל חוזר, חביבי

ונפגשים, חביבי,

בשני העולמות.

בראשית שנות ה־50 של המאה הקודמת הוא יצא לארצות הברית, וחזר רק אחרי 15 שנה. ביחד עם אשתו, הזמרת שרה ליפטון, שאותה הביא משם. הם ניסו להקים פה תיאטרון קטן שישמר את מורשת היידיש. הניסיון לא כל כך צלח. המון דברים השתנו פה. גם הקהל. אפילו לקונפרנסיה כבר קראו מנחה. שמואל פישר נפטר לפני 47 שנים, כשהיה כבן 54.


תמונה ראשונה

מה ידעתי על צבא אנדרס? ידעתי שדוד שלי מיכאל ערק מהצבא הזה וכך הגיע ארצה. וראה זה פלא, אף שבשנים ההן המילים "ערק מהצבא" היו מאוד־מאוד טעונות, הסיפור הזה סופר במשפחה בשמץ גאווה אפילו.

כעבור הרבה שנים, כשבשיעור היסטוריה בכיתה י"א ספרותית הזכיר מר יגר בחטף את הגנרל ולדיסלב אנדרס ומיד עבר לרומל או למונטגומרי או למישהו אחר, אני נתקעתי עם אנדרס ואז הבנתי סוף־סוף שמיכאל הדוד שלי לא היה היחיד שערק. הרבה יהודים התגייסו לצבא הזה כדי להשתחרר ממחנות הכפייה של הקומוניסטים ולצאת מברית המועצות. כשצבא אנדרס הגיע לארץ ישראל, ערקו ממנו הרבה חיילים יהודים.

אחד מהם היה חייל שקראו לו מנחם בגין. כשהגיע עם צבא אנדרס לארץ ישראל הוא קיבל חופשה. ומה אתם חושבים הוא עשה בחופשה? הלך לשמוע את "אריה, אריה, קום התגייס לגדוד העברי" בתיאטרון המטאטא? בילה בכסית? לא ולא, הוא התמנה מיד למפקד האצ"ל. החברים התחננו לפניו שיערוק כמו האחרים ויישאר לפקד עליהם. אבל בגין בן ה־29, שכבר אז היה איש של מופת וכבוד, סירב לערוק - וחזר לצבא אנדרס. רק אחרי השחרור הוא חזר לפקד על האצ"ל, והשאר באמת היסטוריה.

חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,

וסביבנו אימה וצלמוות.

כולנו גויסנו לכל החיים;

משורה משחרר רק המוות.

בימים אדומים של פרעות ודמים,

בלילות השחורים של ייאוש,

בערים, בכפרים את דגלנו נרים,

ועליו: הגנה וכיבוש.

לא גויסנו בשוט כהמון עבדים,

כדי לשפוך בנכר את דמנו.

רצוננו: להיות לעולם בני חורים

חלומנו: למות בעד ארצנו.

(המנון האצ"ל / אברהם שטרן "יאיר")

עוד חייל אחד שערק מצבא אנדרס שהגיע ארצה ב־1942 היה אברשה ריבק, שלימים נודע בשם אלכסנדר יהלומי.


תמונה שנייה

הוא בוגר הגימנסיה העברית בווילנה שלמד משפטים באוניברסיטת ורשה. המשפטן הצעיר למד גם משחק בסטודיו העברי למשחק בווילנה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא התחיל להופיע כקונפרנסיה ברוסית ברחבי ברית המועצות, ושם התגייס לצבא אנדרס. מתברר שגם בצבא אנדרס פעלה להקה צבאית. עם הלהקה הזו הוא הופיע לפני החיילים בטהרן ובקהיר ובבגדד. כשהלהקה הגיעה לתל אביב הוא נשאר כאן.

הקונפרנסיה אלכסנדר יהלומי היה הרבה יותר ממנחה שמחזיק את הכל שלא ייפול. הבדיחות שלו היו הרבה פעמים קטעים שלמים של הומור עצמי.

הצעתי פעם נישואים למישהי. אבא שלה התנגד בתוקף.

"הבת שלי לא תתחתן בשום פנים ואופן עם שחקן!", הוא צעק.

אבל מה לעשות? היינו ממש מאוהבים, והיא לא הסכימה לוותר עלי. לא עזרו כל האיומים. היא מאיימת והוא מתעקש. הוא מאיים והיא בוכה.

"אבא", התחננה אהובתי בדמעות, "בוא תראה אותו פעם אחת על הבמה ואחר כך תחליט".

בסוף הוא נשבר ובא לראות אותי על הבמה.

"נו?", שאלה אותו אהובתי אחרי ההופעה.

"זה בסדר", אמר האבא, "את יכולה להתחתן איתו. הוא לא שחקן".

ואיך אפשר בלי גולדנברג, הלהיט שליווה אותו בכל הופעה כמעט. כולם היו משוגעים על גולדנברג וכולם היו בטוחים שזה היה שם משפחתו הקודם לפני שעִברת אותו. מי שלא ראה אותו מתיישב ליד הפסנתר ושר ומכה על הקלידים בעצבים ובזעם, לא יבין למה ומשום מה מולי שפירא ואני קראנו לו "הסטנדאפיסט הישראלי הראשון" כשאירחנו אותו בתוכנית שלנו "ציפורי לילה". בתוכנית הוא סיפר בין השאר:

פעם, כשסיימתי לשיר את "גולדנברג", ראיתי שבשורה הראשונה יושב בן אדם ובוכה. שאלתי אותו:

"אדוני, השיר הזה הזכיר לך משהו עצוב?".

"לא", הוא ענה.

"היה לך מישהו קרוב בשם גולדנברג שנפטר?".

"לא", הוא ענה.

"אז למה אתה בוכה?".

"כי אני פסנתרן". הוא ענה.

בשנת 1993 אירח דודו טופז המנוח את אלכסנדר יהלומי גיבורו. "הרבה אנשים חושבים שאתה אבא שלי", אמר טופז ליהלומי."אתה שר את השיר ‘גולדנברג', ולאבא שלי קראו אליהו גולדנברג".

"אולי זה נכון...", מלמל אלכסנדר יהלומי.

חברי ביקש מזמן כבר

שאגמור את העניין כבר

עם הגולדנברג הזה -

אימפורטר של לולבים.

בספר טלפון חיפשתי,

ראיתי ונרגזתי:

גולדנברגים ככלבים!

שם יש:

זליג משה - גולדנברג

יאנק את שושה - גולדנברג

רופא שיניים - גולדנברג

שדכן רב חיים - גולדנברג

בעל קולנוע - גולדנברג

ובית מרגוע - גולדנברג

מסחר הבגד - גולדנברג

נהג של אגד - גולדנברג

אדון סעדיה - גולדנברג

קריין ברדיו - גולדנברג

בית חרושת:

"שמעון אלכסנדר שטרן

שותפות ביחד

עם שלוימה לייזר גולדנברג"

(רפאל קלצ'קין)

תמונה שלישית

כשהגיע ארצה הוא הצטרף ללהקה שקראו לה "צימוקים ושקדים". בלהקה הזו כיכבה ג'ני לוביץ שנולדה כמוהו ב־1912 ושהגיעה ארצה גם היא מאירופה. יחד הצטרפו שניהם לתיאטרון לי לה לו. לוביץ' הטריפה את הקהל בהופעה הקברטית־אירופאית שלה ושיגעה את היוצרים, שכתבו לה ובשבילה. אפילו נתן אלתרמן הגדול לא עמד בקסמה. הוא כתב לה בין השאר את זה:

אם לסלון נכנסת פתע

אישה יפה, אבל ממש,

המפלצות זוקפות לורנטה

ולוחשות כמו נחש:

אומרים שהיא יפה. יפה היא?

בעצם שום דבר. כך סתם.

די נחמדה. מה? נחמדה היא?

לא אין בה כלום... אף כי, אומנם...

בכל זאת יש בה משהו.

כן, יש בה איזה משהו.

לא טוב שהוא, לא רע שהוא.

אבל כיום זה משהו...

פעם, כשניסיתי לברר מה עלה בגורלה של הזמרת הזו שהעלתה את החושניות מבמות אירופה לארץ החלוצים והלוחמים, וכשעוד היה את מי לשאול, שמעתי לראשונה את סיפור הרומן שעשה גלים בביצה הקטנה של אז. זה סיפור יפהפה ועצוב וגם קצת שמח, שבסופו נעלמה ג'ני לוביץ' והרחיקה עד לדרום אמריקה, שם נפטרה ב־1965.

היו בדיחות ושיר וסקצ'ים ומזמור.

אבל לגמור צריך. כן מוכרחים לגמור.

אומנם חבל -

הפרידה אומנם קשה...

אבל -

מסך בבקשה.

(נתן אלתרמן)

אפילוג

"קהל נכבד. עצוב. עצוב מאוד. מאוד־מאוד עצוב. כל הקומיקאים הגדולים נעלמו לנו. האחים מרקס אינם. צ'רלי צ'פלין איננו. דני קיי נפטר וגם אני לא מרגיש כל כך טוב בזמן האחרון".

היינו קובעים ונפגשים מדי פעם בפעם בקונדיטוריה "לונדון" בבן־יהודה. ממש מתחת לבית שלו. פעם לא התאפקתי, ואחרי ביס מהסברינה המקוצפת העזתי לשאול אותו על הרומן ההוא. הוא הביט בי בעיניים הממזריות המחייכות שלו. "אין כמו הסברינה של ‘לונדון'", אמר, "תאכל, תאכל, אינגעלע", ולגם בשאיפה קולנית שלוק מהתה שלו.

בערך 30 שנה לפני הפגישות שלנו בקונדיטוריה "לונדון", הופיעו בכל ערב בקפה סמדר שברחוב הירקון 73 (טל' 2723) "השחקנים האהובים עליכם ג'ני לוביץ', מרדכי הילסברג, מינה ברן, אלכסנדר יהלומי, פרידה שפר ונחום גרוספלד, בתוכניתם השלישית "שמח קבצן".

אולי שם היא שרה בתרגום עברי של מישהו לא ידוע את שירו של איגור ס. קורן־טאיר.

אל מדגסקר

תגיד לי מי שם, מה שם

ושבת כל השנה שם

אוי מדגסקר

שם ערבים אין, בריטים.

שמה אין מצב פוליטי

הך עם ראש בסלע

והבא אישה מצלע

שם חיות תופענה

כל אחת שמלת בננה.

היי מדגסקר

תיסע מהר. רוצים להיפטר.

השבוע לפני 15 שנה, ב־15 באוגוסט 2003, הלך לעולמו הקונפרנסיה שהיה הסטנדאפיסט הישראלי הראשון. בן 91 היה במותו.

"אדון יהלומי", אמרה לי גברת אחת אחרי ההופעה, "את כל הבדיחות שסיפרת שמעתי כבר לפני 40 שנה!".

"באמת, גברתי", עניתי לה, "זאת לא אשמתי שאת חיה כל כך הרבה שנים".