בשנת 1791 הועלתה לראשונה בוינה האופרה "חליל הקסם", שנכתבה על ידי המלחין הידוע וולפגנג אמדאוס מוצרט ושלימים התבררה כאחת מיצירותיו האחרונות. זוהי אחת מיצירותיו המוכרות והאהובות של מוצרט, והיא מוכרת גם לקהל הצעיר בזכות עיבודים קצרים ונגישים המציגים אותה כאגדה מוזיקלית. בישראל, לעומת זאת, עלתה הקלאסיקה על במות האופרה הישראלית "קצת" יותר מאוחר - כמאתיים שנה לאחר מכן. כמעט שלושה עשורים לאחר העלאתה הראשונה בישראל היא מועלית מחדש ופותחת את העונה ה-41 של האופרה הישראלית, בשיתוף עם בית האופרה של דורטמונד ובניצוחו המבריק של המאסטרו דן אטינגר. במקור אופרה זו הייתה מתוכננת להתקיים בשנה שעברה בניצוחו של אלכסנדר ג'ואל, והיא הוגדרה בזמן השקת העונה הארבעים בידי צח גרניט (המנכ"ל והמנהל האמנותי של האופרה עד יולי האחרון) כ'חגיגה של כוכבים שכל בית אופרה בעולם יכול להסתכל עליה ולקנא'. אך אז הגיעה המלחמה שטרפה את הקלפים, והתוכניות השתנו. אולם במקרה זה כל עיכוב לטובה, ופתיחה זו מותירה טעם טוב בפה וציפייה להמשך.
במבט ראשון הנטייה היא להסתכל על "חליל הקסם" של מוצרט כעל סיפור אגדה ילדותי ותמים. על פניו יש בה את כל הקלישאות המוכרות של ז'אנר הפנטזיה: נסיך שמגיע להציל נסיכה במצוקה, עובר מסע ומצליח להצילה ולזכות בליבה. האופרה נפתחת באוברטורה סוחפת שמכינה את הקהל הרחב להתרחשות העלילה. המסך שעולה מכניס את הקהל ליער קסום שבו נמצא הנסיך טמינו בשעה שהוא נרדף בידי נחש מפלצתי. מצילות אותו הגבירות המסתוריות של מלכת הלילה ומספרות לו על בתה של מלכת הלילה, פמינה, ששבויה בידי הכהן זרסטרו. מובטח לו שאם יצילה יקבל את ידה. טמינו, שמוקסם מתמונתה של פמינה, מחליט להצילה. טמינו מקבל מהגבירות חליל קסם ומתלווה אליו צייד ציפורים מוזר בשם פפגנו. בהמשך מוצא טמינו את אהובתו, אך הוא נתפס ומגלה שמלכת הלילה אינה אישה אמינה. הכהן זרסטרו מחליט להעביר את זוג האוהבים סדרת מבחנים שהם צולחים, ולכן הם יכולים להיות יחד. פפגנו נלכד אף הוא, אך בניגוד לטמינו אינו עובר את המבחנים. רגע לפני שהוא מחליט ליטול את חייו הוא רואה את בת זוגו, פפגנה, וזוכה גם הוא לסוף טוב.
מבעד למעטה האגדי והצבעוני של היצירה מתגלה דרמה מורכבת ואפלה, הטומנת בחובה רובד פסיכולוגי עמוק. הבמאי ניקולאס הביאן בחר במהלך אמנותי בעל פן טיפולי: הוא מציב במרכז המיזנסצנה בובות ענק גרוטסקיות ומפלצתיות, המופעלות על ידי שחקנים, כדי לייצג את שתי הדמויות ההוריות המרכזיות: מלכת הלילה וזרסטרו. הבחירה הוויזואלית הזו יוצרת שפה תיאטרלית מיוחדת, והבובות משמשות כהרחבה פסיכולוגית לדמויות ההוריות. בעיני הגיבורים (טמינו ופמינה) מלכת הלילה היא אישה אימתנית ומפחידה המזוהה עם החושך, וזרסטרו הוא איש סמכותי וחכם שמסמל את האור. רק כשהגיבורים מתבגרים ועוברים את המבחנים השונים, הבובות כבר אינן מהוות איום והן הופכות לראשונה לדמויות בשר ודם. לעומת זאת, ההחלטה לעטות על שלושת הנערים, שהם שליחיו של זרסטרו, פאות לבנות של מבוגרים תמוהה מעט בעיניי. הנערים באופרה צריכים לשדר תמימות וטוהר, וחזותם הילדותית מהווה לקהל מעין הצצה למוצרט הצעיר, שכשרונו התגלה בגיל צעיר והוא נחשב לילד פלא. הפאות שהם עוטים על ראשם מבגרות אותם ומורידות מהטוהר שחזותם החיצונית צריכה לשקף.
הדמות שכבשה בעיקר את הבמה היא דמותו הצבעונית והייחודית של פפגנו, צייד הציפורים שמהווה את ההיפוך המוחלט של טמינו המוסרי והמאוהב. פפגנו הוא אדם קליל ונהנתן שמסרב להיכנע לתכתיבים חברתיים. זה בא לידי ביטוי בשערו הקופצני הצבוע בצבעים עזים, בבגדיו השונים ובעיקר בתאוותו ליין, אוכל טוב וחברתה של אישה. דמותו של פפגנו תורמת למימד ההומוריסטי של היצירה ומצליחה לאזן את הדרמה האפלולית. מי שגילם אותו בערב הבכורה הוא זמר הבריטון הידוע עודד רייך, שתפקיד זה תפור לקולו העמוק. הביצוע של רייך לאריה הידועה, שהקהל כה מחכה לה, "צייד הציפורים", היה ענוג ונפלא, והכימיה בינו לבין שקד סטרול, שמגלמת את פפגנה, הייתה טבעית. גם זמרת הסופרן הילה פחימה, שגילמה את מלכת הלילה, הייתה נפלאה. במיוחד יש לציין את האריה המפורסמת שלה במערכה השנייה, שבה העפילה לגבהים ועמדה באתגר הווקאלי התובעני.
אחד משיאי ההפקה היה עבודתם של מעצבי התפאורה (יעקוב ברוסמן, מנפרד ריינר וחנה רוזה אולינגר) ומעצבת התאורה עדי שימרוני, שהעניקו למאבק הפילוסופי בין הדמויות ביטוי חזותי עשיר ומדויק. השימוש בעצים עצומים תרם לתחושה הריאליסטית של יער קסום. נעשה שימוש מושכל ומרשים במשחקי אור וצל עם הגעתה של מלכת הלילה, שהמחישו היטב את נוכחותה המאיימת, ובעיקר בתאורה המתוזמנת שהפכה לחלק בלתי נפרד מתיאור המבחנים השונים שעברו טמינו, פמינה ופפגנו. מעל כל אלה ניצח במקצועיות רבה דן אטינגר על התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
אז נכון, האופרה ארכה כשלוש שעות, וזה היה מעט מתיש, אך היה שווה לחזור ולשמוע על סיפור אהבתם של טמינו ופמינה שצלחו את כל התלאות. למרות שאופרה זו כבר בת 235 שנה, נראה שלא נס ליחה - המאבקים בין טוב לרע הם עדיין מנת חלקנו היומיומית, אך לפחות על במת האופרה, האור מנצח.
התרעות פיקוד העורף