"המבקשים לצאת" היא הצגה שמעדיפה להשאיר את הקהל עם שאלות. שתי דמויות כלואות בחדר, אינן זוכרות מי הן, מה הקשר ביניהן ואיך הגיעו לשם. הדלת נעולה, המפתח נעלם, וכל ניסיון להבין את המתרחש מוליד עוד סימן שאלה. נקודת המוצא הזאת, שיכולה בקלות להפוך לתרגיל פילוסופי מעייף, מקבלת בהפקה של אנסמבל עיתים טיפול בימתי יוצא דופן. ובכל זאת, ככל שההצגה מתקדמת, מתעוררת תחושה משונה: דווקא כשהכל נראה כל כך מדויק, משהו בדרך שבה הסיפור מסופר מתחיל להסתבך.
דווקא משום שהמעטפת הבימתית כל כך משוכללת, קשה להתעלם מהפער בינה לבין המחזה עצמו. ערד יסעור בנתה תעלומה פילוסופית על זיכרון, זהות, זוגיות והאופן שבו בני אדם ממציאים לעצמם מציאות כדי להצליח לחיות בתוכה. הרעיון מקורי ומסקרן, ויש בו פוטנציאל כמעט אינסופי.
הבעיה היא שהמחזה מורכב מהמון דיאלוגים ארוכים, מפותלים ורוויים בהתחכמויות. הדמויות מנתחות כל אמירה, מפרקות כל מחשבה, מתווכחות על הנחות יסוד וחוזרות לבחון את מה שכבר נאמר מזווית אחרת. בהתחלה יש בכך קסם מסוים. עם הזמן, לעומת זאת, התחושה היא שהמחזה מתענג קצת יותר מדי על היכולת שלו להיות חכם. יש משהו מתנשא באופן שבו הוא מנהל את השיחות האלה, כאילו בכל משפט מסתתר רעיון עמוק שהקהל נדרש לפענח. והעניין המעניין באמת הוא שההתנשאות הזאת מודעת לעצמה. נדמה שערד יסעור יודעת היטב עד כמה הדמויות שלה טרחניות, עד כמה הן שבויות במילים ועד כמה הניסיון שלהן להסביר את העולם הופך בעצמו לחלק מהמלכודת.
יש במחזה רגעים שבהם הוא צוחק על היומרות האינטלקטואליות שלו, ובכך מקדים את הביקורת האפשרית עליו. זה מהלך מחוכם ומשעשע, אבל מודעות עצמית, מוצלחת ככל שתהיה, אינה הופכת בהכרח דיאלוג ארוך לדיאלוג טוב. לפעמים התחכמות נשארת התחכמות גם כשהיא מוגשת עם קריצה.
אפשר כמובן לטעון שההתשה המילולית מכוונת, ושהמחזה מבקש לגרום גם לקהל לחוש לכוד בתוך אותו מבוך מחשבתי שבו נמצאות הדמויות. זו פרשנות לגיטימית, וכנראה אפילו מתבקשת. אבל גם אם מקבלים אותה, לא בטוח שהבחירה הזאת משרתת את ההצגה בכל רגע. יש הבדל בין יצירה שמאתגרת את הצופה לבין כזאת שלעיתים מקשה עליו להישאר מעורב רגשית. כשהדמויות עסוקות כל כך בניתוח המציאות שלהן, קשה למצוא בתוכן אנשים שאפשר להרגיש משהו כלפיהם.
ומעבר לכל ההסתייגויות, אני בעיקר שמח שיש כאן תיאטרון ניסיוני. תיאטרון שמוכן לקחת סיכונים, לשבור מוסכמות, לבדוק את גבולות המדיום ולדרוש מהקהל שלו משהו מעבר לישיבה נוחה בכיסא במשך 75 דקות. בעיניי, עצם הנכונות להעז, להשתעשע באמצעים חדשים ולבחון מה עוד אפשר לעשות על במה היא בעלת ערך עצום. התיאטרון הישראלי זקוק ליצירות כאלה.
"המבקשים לצאת" היא הצגה שיש בה לא מעט דברים להתפעל מהם, ולצידם גם כמה דברים שקשה להתעלם מהם. אולי זה חלק מהקסם שלה, ואולי היא פשוט הייתה מרוויחה מעריכה מעט פחות סלחנית של הטקסט.
התרעות פיקוד העורף