שלוש שעות ורבע הן הרבה זמן לשבת בחושך ולשמוע אנשים מדברים. מספיק זמן כדי שמונולוג אחד מיותר יהפוך לעונש, ושתיקה אחת ארוכה מדי תגרום לך להיזכר בכל הדברים שהיית אמור לעשות בבית. ובכל זאת, במהלך "ציפורים כולם" בתיאטרון בית ליסין תפסתי את עצמי מייחל בדיוק לדבר ההפוך, שהדמויות לא יפסיקו לדבר, וזו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת להצגה.
ובתוך כל זה, כמה כיף לשמוע ערבית על במה מרכזית בישראל. תענוג אמנותי, וגם מעשה של אומץ. השפה נשמעת כאן כשפה של מחשבה, של תשוקה, של זיכרון ושל כאב, והיא מקבלת מקום טבעי.
אבל החולשה הזאת אינה פוגעת בהישג הגדול של "ציפורים כולם". יצאתי מבית ליסין אחרי שהתרגשתי, בכיתי, צחקתי, כעסתי ונהניתי. שרמן והצוות שלו מצליחים להחזיק ערב ארוך, טעון ומלא במילים, בעזרת עבודת במה שמעניקה להן חיים נוספים. זו אחת ההצגות הטובות שראיתי השנה ובכלל. טוסו לראות דחוף.
התרעות פיקוד העורף