השחקנית והבמאית מיכל עוזיאל לא עברה במסלול הקבוע עד שהגיעה לשחק על במות התיאטרון. היא גדלה בבית של שני רופאים, הבת האמצעית והמאוד עצמאית. למרות שהיה ברור מגיל צעיר שהיא שחקנית, אמה הציבה לה תנאי אחד: קודם כל תואר אקדמי. עוזיאל נענתה ולאחר שירות צבאי של ארבע שנים בצבא, עשתה תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בספרות וכתיבה יוצרת ורק לאחר מכן פנתה ללימודי משחק. "אני לא מתחרטת על זה בכלל. התחלתי ללמוד משחק בגיל מאוחר יותר ושיחקתי בבית הספר את כל האימהות של כולם. המטען והנוכחות שהבאתי בגיל הזה היו תמיד יותר בוגרים ממה שהיו לחברים שלי לכיתה", היא מוסיפה.
לאחר לימודי המשחק היא התברגה בתיאטרון הקאמרי (כיום משחקת ב"אגממנון" וב"מי בעד?") ובמקביל להיותה שחקנית הוסיפה את הטייטל מחזאית כשכתבה את המחזה "בייבי בלוז" וגם את הטייטל במאית כשביימה בבית הספר למשחק 'יורם לוינשטיין'. וממש לאחרונה השלימה תואר שני בתוכנית לכתיבת סדרות לטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. לאורך השנים היא נמשכת לדמויות נשיות מורכבות, אלה שנאלצות להתמודד עם כאב, אובדן ונסיבות חיים שלא בחרו בהן. נדמה שיש חוט מקשר בין הדמויות שהיא מגלמת: נשים שנקלעות למציאות אכזרית, מתמודדות עם כאב בלתי נתפס ומנסות למצוא בתוכן כוח להמשיך.
אחרי שמיכל גילמה את ירמה במחזהו של לורקה, עליו זכתה בפרס השחקנית המבטיחה, על גילום אישה המתמודדת עם חוסר היכולת להביא ילד לעולם, מגיע "אגממנון", שבו היא מגלמת את קליטמנסטרה, אם שנאלצת להתמודד עם האפשרות הנוראה של הקרבת בנה. "אני מאמינה בקארמה. דברים מגיעים אליך לא סתם", היא אומרת. "ירמה וקליטמנסטרה הן, במובן מסוים, סיפורים נשיים טראגיים על היותן נשים, על כך שבסופו של דבר הן די חסרות אונים מול הגורל האכזר שנכפה עליהן. אלה סיפורים מאוד עכשוויים. כל אישה שמנסה להיכנס להריון ולא מצליחה, שעוברת טיפולים על גבי טיפולים, יכולה למצוא את עצמה בתוך הסיפור של ירמה. וגם הסיפור של קליטמנסטרה, על אמא שצריכה להילחם על הילד שלה, הוא סיפור שאנחנו מכירים היטב", היא מסבירה על החיבור לדמויות.
אבל ב"אגממנון" הכאב מקבל משמעות מקומית, כמעט בלתי נסבלת. "לצערי, הכאב הקולקטיבי שלנו של אימהות שכולות ואימהות שצריכות להגן על הילדים שלהן ולשמור עליהם מכל משמר הוא כאב כל כך זמין. אנחנו פוגשים אותו כל הזמן ורואים אותו מול העיניים. לפעמים נדמה שכמעט הזוי להציג אותו על הבמה, מרוב שהוא אמיתי, מוחשי וכואב. אבל דווקא בגלל זה צריך אותו על הבמה", היא מספרת. המודל עליו חשבה בזמן העבודה על דמותה של קליטמנסטרה היה אמה של רומי גונן, שמהווה עבורה סמל לאצילות ועוצמה: "כמה טרגי זה שבתוך הסיטואציה הזאת שהיא נקלעה אליה היא מצאה בעצמה כאלה עוצמות אדירות ויכולות פנומנליות של להחזיק את עצמה לנהל מאבק כל כך קשה. עקבתי אחריה והייתי למענה בכל המאבק הזה עד הרגע האחרון".
עוזיאל מודה שקשה לה מאוד במצבים שבהם אין לה יכולת להשפיע על המתרחש, והדבר נוכח גם בעבודה על ההצגה. "אני באופן כללי פחדנית. אני מפחדת מטיסות. הייתי עכשיו באיטליה ורציתי למות בטיסה. כל דבר שקשור באיבוד שליטה, שאין לי שליטה, גומר אותי לחלוטין", היא מודה. גם הבחירה להציב את העלילה בתוך מטוס בגובה 30 אלף רגל הייתה עבורה חוויה מורכבת. "להיות תקועה על הבמה הזאת בתוך מטוס היה בהחלט קלסטרופובי ומפחיד, וזה החזיר לי את חרדת הטיסות. אבל זאת סיטואציה דרמטית-בימתית מעולה. שעה וחצי של טיסה בתוך מקום שאי אפשר לצאת ממנו. כולם כלואים, ובשלב מסוים כולם מגלים מה קורה. כמה אפשר להסתיר בתוך מרחב כזה קטן? בעיניי זאת הברקה", היא אומרת.
השיחה עם עוזיאל נוגעת גם בסוגיית יחסי הכוחות בתעשיית המשחק והתיאטרון, נושא שצף ביתר שאת בשנים האחרונות בעקבות מהפכת המי טו. כשנשאלה האם נתקלה אישית בהתנהלות פוגענית או בהטרדות במהלך קריירת המשחק שלה, עוזיאל מודה שנתקלה בכך בעבר: "חוויתי בעברי חציית גבולות יותר מדי קשות וחוויתי גם הטרדה ואני למדתי מזה המון על הגבולות שאני צריכה להציב ועל האופן שבו אני צריכה להתנהל בחדר חזרות, וההרגשה הזאת שאף אחד לא ישמור עליי אם אני לא אשמור על עצמי". יחד עם זאת היא מציינת לחיוב את ההנהלה בתיאטרון הקאמרי, שבו היא מרגישה מאוד מוגנת, ומוסיפה כי "גלעד (קמחי - המנהל האמנותי) הוא אדם סופר רגיש וסופר מכיל ויודע להציב גבול מאוד מאוד ברור בנוגע להטרדות מיניות". גם בבית הספר למשחק 'יורם לוינשטיין', שבו למדה וכיום מביימת, היא טוענת כי נעשה שינוי אדיר בנושא ששומר על הסטודנטים ושם גבולות: "יש תפקיד שנקרא מתאם אינטימיות. ובתור במאית אני יכולה להגיד שהלכנו לאיזה קיצון אחר שבו הוא צריך כל הזמן לשמור וזה מאוד מפחיד כי אתה כל הזמן מפחד שאתה עושה משהו לא בסדר".
בנוסף לכך היא שוקדת על כתיבת סדרת דרמה-קומית העוסקת באימהות וגירושים. רגע לפני שהיא מציינת 37, היא מביטה לאחור ומבינה שהדרך שעשתה כללה לא מעט רגעים של כאב ושינויים, אבל גם גילוי של כוחות שלא ידעה שיש בה. "הבנתי שיש מחירים גדולים שאתה משלם כדי להיות אתה אבל הם הכרחיים. לפעמים כאב וקושי הכרחיים כדי להשתנות ולמצוא בעצמך עוצמות חדשות. החיים הם מורכבים. החיים הם גם וגם וגם. החוכמה היא לדעת לחיות עם כל המורכבות הזאת".