"גומורה", הוט VOD

איטלקייה עוד לא הייתה לי. במסגרת המסע הטלוויזיוני המענג שאני עורך לאחרונה הרחק מהכרך האמריקאי, על בלשיו המרופטים, והרעים האפרו־אמריקאים המדברים אפרו־אמריקאית- וצריך להודות, גם הבריטי קצת מתחיל לעייף, על מעשי הרצח המתרחשים דרך קבע בעיירות החוף שלו ומזעזעים את כולם, מהחלבן ועד למחלק הדואר על אופניו האדומים, עם הבלש הלא מגולח על סף משבר נפשי ממשטרת לונדון המגיע וחושף את סופה המפתיע־ לא־מפתיע של התעלומה - בדיוק כדי להימלט מכל אלה ארזתי תרמיל לאחרונה ויצאתי לסיבוב מהנה בסקנדינביה ("חוקר המקרים האבודים", דנמרק, "הגשר", דנמרק־שוודיה).

ולכן כשהתגלגלה אלי "גומורה", סיפורו הבדיוני של ארגון פשע מאוד אמיתי, "קאמורה", שהשתלט על נאפולי, הזדרזתי לצפות בה, כי איטלקייה, כאמור, עוד לא הייתה לי. היו כמובן "הסופרנוס" הנפלאים, אבל אלה כבר היו אמריקאים מדי. יותר מדי שנים באמריקה קלקלו אותם, הפכו את טוני ופולי ופוסי לעבריינים באנגלית, שאינם שונים מכל קבוצת פשע אחרת ברחובות ניו ג'רזי ורק טוחנים נקניק ומדקלמים מדי פעם כמו תוכי מפאלרמו "קאפיש?".

"גומורה" היא איטליה הקלאסית. היא מצולמת בנאפולי, שחקניה איטלקיים, היא מאפיה איטלקית בלדי. חייל במאפיה של "גומורה" יורה בחייל כנופיה מתחרה, חוזר הביתה לאכול עם משפחתו, מצטלב ומודה לאלוהיו הנוצרי על המזון שנתן לו לפני שהוא לוקח ביס ראשון מהפסטה. והריהוט בביתו, אלוהים ישמור. כבד, מצויץ, מחניק, תחת- אלא מה- תמונה של הצלוב. על הקירות טפטים, אלוהים (הנוצרי) ישמור. אתה רואה כיצד נראה הבית האיטלקי מבפנוכו ומבין מדוע כדאי לבחור בחיי פשע, שלפחות מוציאים אותך קצת החוצה.

"גומורה" מתבססת על ספרו של העיתונאי רוברטו סביאנו, שחקר את השתלטות "קאמורה" על עירו נאפולי. בילדותו ראה סביאנו את אביו הרופא מוכה כמעט למוות רק כי העניק טיפול לאדם שהוכה בידי חיילי המאפיה והופקר למוות ברחוב. כשבגר סביאנו בחר להתעלם מקוד השתיקה הידוע, חקר את חדירתה חסרת התקדים של המאפיה למוסדות השלטון של נאפולי וכתב את "קאמורה". זה עלה לו במכות, ואף בדקירת סכין, עד שהורחק מהעיר בידי משרד הפנים האיטלקי והוצבה עליו שמירה. ספרו הפך לרב מכר עולמי ובאיטליה לבדה נמכר ביותר ממיליון עותקים.

"גומורה" מרתקת בעיקר בזרותה. הקלצ'ניקוב שיורה על כנופיית היריב בנאפולי הוא אותו קלצ'ניקוב שיורה על כנופיית היריב בבולטימור. אלא שתפילת המזון של המחסל האיטלקי, הממלא בדבקות את הוראות אשתו בסוף לילה של הרג, שונה ומושכת תשומת לב אף יותר מזו של סאני קורליאונה בראש שולחן ארוחת הערב מעבר לאוקיינוס. התסריט כתוב כהלכה, בעל הברקות נאות. בנו המגושם והרכרוכי של הדון, סגנו של הדון הנאלץ לשתות את שתן הבוס- פה ושם זרועים רגעים שיחזיקו אתכם על קצה הכיסא. אבל בסופו של יום קלצ'ניקוב הוא רק קלצ'ניקוב. עוד נראה כמה פרקים נחזיק עם "גומורה" מעמד לפני שנבקש להמשיך בנדודינו ברחבי הכדור. באלבניה כבר היינו?

"התרפיה של יאלום", יום ב', 19.1 , הוט 8

את יאלום הפסקתי לקרוא אחרי "כשניטשה בכה". בעצם אולי היה זה "תליין האהבה". ספריו השאירו אותי בתחושה זהה: הוא מתחיל סיפור מצוין. העלילה מתקתקת, הדמויות אמינות, אבל בערך בשליש האחרון של הספר הסיפור קורס ומשאיר אותך עם איזו תפלות בפה. אז התחלתי לדלג על המדף של ארווין יאלום בחנויות הספרים. בלי תשומת לב מיוחדת או הצהרות פנימיות מפוצצות. הרפיתי וזהו. כמו שאנחנו מרפים מסופרים רבים בדרך. מכאן ואילך כשנתקלתי בשמו, בדרך כלל בכל פעם שהוציא ספר חדש, חשבתי שלא תזיק עוד קצת תרפיה לאחד כמוהו שלא יודע לגמור.

יאלום, ייאמר לזכותו, דוחס את הפסיכופתולוגיה באופן מוצהר לספרים שלו באופן מצוין. ענקי הנפש האמריקאים המודרניים, פיליפ רות, ג'ון אפדייק וסול בלו, וגם דוסטויבסקי ועוד רבים מעבר לאוקיינוס עשו את זה נהדר בהסוואה מתחת לפני השטח. יאלום הציף את התרפיה והפך אותה לספרות המונים נגישה. ורק שלטעמי הייתה הבעיה הקטנה הזאת שאינו יודע לגמור. יאלום, אני משוכנע אגב, חי חיים שלמים ומלאים גם עם - ולמרות - דעתי זו.

תרפיה היא הגישה התסריטית הרעיונית שעומדת בבסיס הסרט "התרפיה של יאלום" - יאלום חולף לאורך תחנות ב־80 שנות חייו כשהוא מלווה את הדרך במונחי פסיכותרפיה עצמית. לא במידה מופרזת, לא מכוונת להבהיל את הקהל שאינו מצוי בנבכי העניין, או שאינו קונה את העניין. בנגיעות עדינות, כמו שהיה אומר אהרוני על איזה תבלין שנוסף לתבשיל. לא להבריח את הציבור. קצת סיפורים על אמו הנוקשה, קצת על אביו הכנוע. קצת קשר חזק בינו לבין אשתו, שהוא מאמין שייתכן שהוביל לגירושיהם של כל ארבעת ילדיהם. מי שרוצה יקנה, מי שלא רוצה שיהיה בריא.

טיפול פסיכולוגי תמיד מתמרן על חולות נודדים. המשמעויות הן כחול אשר על שפת הים. הן רבות. הן מתעתעות. הן קמצניות בפרקי הזמן שהן מניחות לנו להציץ בהן, והמבט לעולם אינו ברור. יאלום לא בא להילחם כאן מלחמה כלשהי. הוא מספר. ברכות, בעדינות, גם כשמבטו נוקב, אקזיסטנציאליסטי, הוא לא

מתאר את החיים ואת המוות שבסופם בלשון הוודי־אלנית למשל כמדבר ציה חסר תקווה וחסר ערך של ממש. העדינות המוטמעת בו- לפחות כלפי הצופה מצדה השני של המצלמה- שובת לב. הוא מציב אתגר אינטלקטואלי בפני מי שיש לו סבלנות. אולי יהיו כאלה שיקבעו תור אצל מטפל בעקבות הסרט. אני לא מהמר שיהיו רבים כאלה. יהיו רבים שיעזבו באמצע בקימוט מצח תוהה. מי שדובר את השפה ייהנה. חובבי הסופר בוודאי ייהנו מהיכרות מענגת עם ארווין יאלום.

"מוצרט בג'ונגל", אפליקציית סלקום TV

לשיטפון שירותי הטלוויזיה החדשים, דרך דונגלים למיניהם, אתרי אינטרנט, חבילות סלולריות ואפליקציות שמציעות לצופה התם כמויות דמיוניות עד כדי אלפי סרטים וסדרות, מצטרפת בימים אלה סלקום TV שמציעה שתי אפשרויות - ממיר ביתי או אפליקציה שניתנת להורדה מהאינטרנט. מחיר השימוש באפליקציה הוא 39 שקל לחודש, הרוכש מקבל מספר משתמש וססמה ויכול להשתמש בתכניה.

הורדתי השבוע את האפליקציה על פי הצעת אנשי החברה והפעלתי אותה. לא נפלתי מהרגליים. בעיקר לא התרשמתי מכמות התכנים, שרחוקה מלעמוד בתחרות עם המצאי החופשי באינטרנט כיום. האפליקציה אינה כוללת- כפי שאמרו לי מראש אנשי החברה- את ערוצי עידן פלוס, ואת ערוץ הספורט על כל שלוחותיו שאותם מציע הממיר, אבל הכניסה למרחב השידורי ככל הנראה לא תוכננה להיעשות ברעש גדול. הסדרות המוצעות כוללות דינוזאורים כשלוש העונות הראשונות של "סיינפלד", "האנטומיה של גריי", "דקסטר" ו"קליפורניקיישן". בקטגוריית הסרטים מצאתי את "מהיר ועצבני 6" שמוקרן כבר חודשים בהוט, "וושינגטון על הכוונת" (חודשיים על המסכים), "האקסים של החברה שלי" - והכיוון ברור. אני מדלג על הקטגוריות האחרות שנעות על הספקטרום מ"פיניאס ופרב" ועד "משחקי מוח".

על פי עצת יחסי הציבור של החברה צפיתי בסדרה החדשה "מוצרט בג'ונגל". הסדרה חביבה ומומלצת- אך לא הייתי רוכש בשבילה את האפליקציה. עולם השידור משתנה במהירות מסחררת לנגד עינינו והופך לג'ונגל בעצמו. קשה להאמין שסלקום TV בצורתה הנוכחית תשרוד בג'ונגל כזה.

בנוסח נאפוליטני: המלצות טלוויזיה לקראת הסופ"ש

תשכחו מ"הסופרנוס": "גומורה" מביאה אל המסך את המאפיה האיטלקית האמיתית. וגם: היכרות מענגת עם ארווין יאלום, ואחת קצת פחות עם אפליקציית סלקום TV