קודם אנחנו לוקחים בני תמותה רגילים שעשו קולות שעושות חיות בתקופת הייחום כדי שנזהה את אותו מרכיב נדיר של מי שנועדו לגדולה. אחר כך אנחנו מציבים אותם בראשה של פירמידה חדה כתער שעשויה מאחוזים לא שווים של כסף, רייטינג, כישרון וחובת דיווח קורקטי. בהמשך אנחנו סוגדים להם במהלך קריירה ארוכה ומצליחה, הופכים לעבדיהם החרופים עלי אדמות, נמסים בשלוליות רטובות כאשר הם עולים לשידור בשש וחצי בערב עם לקט מגמתי, מעוות ומצונזר של חדשות העולם שמושם בפיהם באמצעות טלפרומפטר, ובהשקעה סיזיפית ומתמשכת אנחנו דוחפים אותם לרחף מעלינו כבני אלים היורדים לעתים אל הדופלקס הכפול שלהם בשדרה החמישית כדי להחליף תחתונים ולהיזכר כיצד אנשים רגילים, כלומר אנחנו, חיים.
בסוף הם מועדים כפי שציפינו, ואז אנו מפנים אליהם גב עוין ומחכים שמעסיקיהם הנדהמים והמפלבלים בעיניהם ללא מענה מוכן ישליכו אותם לפח הזבל של ההיסטוריה. זה לא היה יכול לקרות למישהו נחמד יותר מבריאן וויליאמס מ-NBC. לא מדובר במגיש חדשות שמיגעגע משיבוייגן או מישהו כמו השדר שגילם וויליאם הארט ב״משדרים חדשות". בריאן וויליאמס?! שדר חדשות הערב שנכנס לנעליו הגדולות של טום ברוקאו. החבר׳מן שהלך להשתעשע עם ג׳ימי פאלון והגיע להופעות אורח ב"30 רוק". השדר שהמילים שנפלו מפיו היו יקרות כיהלומים, נמדדו בקפידה, נשקלו בדייקנות עובדתית מסורה עד הק־ ראט האחרון. השדר שכאשר פצה את פיו - צופיו הקשיבו.
כמי שזנח את הסגידה לפולחן חדשות הערב בערך בימים שדן ראדר התחפף ואינו מסוגל להתעדכן ממה שהרשתות הגדולות - באמצעות שדריהן הבכירים
- מצליחות לדחוס בחצי שעה כולל פרסומות, בידיעה ברורה שמדובר בהחלטה צינית לעצב את האופן שבו תופס הצופה האמריקאי את המתרחש באמריקה ובעולם, אין לי ז׳יטונים במשחק הזה. יתבייש מי שממתין לשש וחצי בערב כדי לשמוע מה קרה בעולמו ומסתפק ב־20 ומשהו דקות נטו - כולל פנדה שהמליטה שלישייה בגן חיות בבייג׳ינג - כדי לעצב דעה והשקפת עולם. אחרי תקדימים רבים וצורמים כל כך, כולל חמורים יותר ממעידתו האנושית אך הבלתי נסלחת של וויליאמס, אי אפשר להפתיע אותי יותר.
קראתי ניתוחים פסיכולוגיסטיים ופילוסופיים מרתקים שניסו להסביר מה קרה לוויליאמס שגרם לו לספר צ׳יזבט רעוע על מקרה שלא קרה. כל ההסברים הניחו את דעתי האישית והמקצועית, אך לא פייסו אותי. בעיקר משום שאני יודע כמה קל, כמה אנושי, לעזאזל כמה מתבקש, לעטר סיפור שכמעט קרה אך לא ממש, בערבסקות אקספרסיביות כדי לצאת לפחות פעם אחת במהלך העשייה המתישה והסיזי־ פית הזאת גדול מהחיים. ואין זה משנה כלל אם אתה יוצא לעבודה בלימוזינה פרטית שחורה או בטויוטה היילנדר יד שנייה.
אין הבדל אם אתה עובד ב־NBC עבור 20 מיליון דולר בשנה או ב״מעריב" עבור פחות. פעם אחת בלבד במהלך הקריירה שלך, פעם אחת ודי, סיפור שמתחיל עובדתית וכאמת צרופה, תופח במהלך השנים למשהו שלא קרה. קרוב, אבל לא באמת. הסיפור תופח בהכרתך כאשר אתה חוזר ומספר אותו פעמים רבות מדי באירועים חברתיים. כאשר אתה מזכיר אותו דרך אגב עם הסיגריה שאחרי או במקומה. הגרסה העובדתית נמוגה בערפל ההיסטורי ובמקומה מתייצבת הגרסה המשופצת. באנגלית קוראים לזה to embellish. לשפר, לשפץ, להוסיף.
לא להתעסק עם המארינס
זה קרה בשנת 2003 במהלך המלחמה בעיראק ולטעמי די היה בכך שוויליאמס היה במסוק בשטח אש כדי לכסות את הקרבות מטווח קצר. עד שסיפר את הגרסה המשופצת לצורכי פיאור עצמי היה וויליאמס חלק ממסורת מפוארת של עיתונאים שנחתו עם כוח הפלישה בנורמנדי, נהרגו בווייטנאם, הצטרפו למוג׳אהידין באפגניסטן, ישבו כמו אד מורו בלונדון תחת הבליץ הגרמני, צלמים כמו שון פלין שנעלמו בקמבודיה וגופתם לא נמצאה עד היום.
אלא שוויליאמס היה במסוק שחצה את שטח האש ללא פגע. בלי שנורו עליו קליעי קלצ'ניקוב או טיל RPG. בריאן וויליאמס נחת בשלום. המסוק שטס אחריו, ועליו לוחמי מארינס, ספג אש מהקרקע. יכול להיות שוויליאמס היה מעדיף להיות על המסוק האחר, יכול להיות שלא.
במשך שנים נצמד לגרסה האמיתית ככל שנדרש לה. מה לעשות, לא על כולם יורים. עד שלפני שבוע פקע בו משהו. יכול להיות ש-MRI של המוח יראה שהיה לו אירוע מוחי קטן. יכול להיות שבאותו יום מסוים שוויליאמס פתח את פיו וייחס לעצמו את מה שאסור היה לו לייחס, היה לו ויכוח עם רעייתו. מישהו הרגיז אותו. הייתה לו תקרית חד-פעמית נדירה של קשיים בזקפה. או שפשוט כעיתונאי בכיר ולא צעיר בשיא תהילתו והקריירה שלו, הוא הבין שהוא מדדה וצולע בהישגיו אחרי ראדר, קרונקייט, פיטר ג'נינגס ואחרים ולא כבש את יצרו.
גם אם היה מודע באורח מלא והכרתי לבור שכרה לעצמו במו פיו, בירכתי תודעתו שכנה ההבנה שמדובר בפשע ללא קורבנות. אנשים, ובעיקר עיתונאים, משקרים כל הזמן. ב-99% מהמקרים לעולם לא נדע על כך. הוא לא טען שנפצע. לא הרים חולצה והראה צלקת. לא טען שאושפז ללא הכרה. כמי שחלק ניכר מזמנו עוסק בהפצת בדיות מנומקות הוא כתב אחת לעצמו, לטובת הנצח. קשה היה לו לחשוב שיהיה מי שיקרא אותו לסדר. אבל האמת העגומה היא שתמיד יש מי שקורא אותנו לסדר. לרוב זה האיש הכי לא מרשים, הכי אנמי והכי נמוך בשרשרת המזון ומתחתית עמוד הטוטם.
אבל כרבים לפניו היה אמור וויליאמס לדעת שעם מארינס לא מתחילים. אלה חיילים מהזן הנחוש, האמין והמנומק ביותר, והם לא יניחו לאחרים לתת פרשנויות מפליגות לאמת העובדתית. בעצמם ובמחשכים הם מסוגלים לעשות מעשים שהדעת אינה סובלת וגם עשו, אבל בחשבון הכולל והתובעני שיש להם עם התקשורת ובהסתמך על העובדה שוויליאמס התארח אצלם, אכל איתם, היה embedded בתוכם, הם לא יכלו להניח לו להמשיך להתגלגל עם חייו הממוזלים. לכן נעמדו על רגליהם האחוריות וקראו אותו לסדר.
בריאן וויליאמס מדווח מעיראק ב-2003. צילום מסך
הברירה השלישית
השנים האחרונות משופעות, למרבה הצער, בעיתונאים שמעדו בקול נפילה שנשמע כמו מטען צד בפאלוג׳ה. בגיליון מרץ החדש של הירחון ״וניטי פייר״, ממש במקרה וללא כל קשר, מנותחים הפלגיאטים של פריד זכריה מתהילת CNN ונשאלת השאלה כיצד עצמה הרשת הנצורה המעסיקה אותו עין בלתי מכוונת ועברה לסדר היום. פלגיאט, בסופו של יום, הוא סוג של הבעת כבוד ללא מתן קרדיט הולם לכותב שאת דבריו העתקת.
זה לא דבר קל לשבת שבוע אחרי שבוע ושנה אחרי שנה ולייצר את המילים, הסיפורים והתובנות שגורמות לצופים ולקוראים להישאר איתך. לפעמים אנחנו הולכים להמינגוויי או להנטר תומפסון או למייקל הר, קוראים שוב ושוב את שכתבו בתקווה שמשהו מכישרונם הנדיר ידבק בנו. אבל יש הבדל בין להתרשם מהם ובין להעתיק מהם. זכריה העתיק. ג'ייסון בלייר המציא. ז'אנט קוק המציאה ילד-הרואין, הביאה לוושינגטון פוסט פוליצר ונאלצה להחזיר אותו בבושת פנים. לאחר שהתלבטו ב-CNN בין אם לפטר את זכריה ובין למחול לו - בחרו במחילה. כיצד הוא חי עם עצמו איני יודע. השבוע שבתי משבועיים בקובה. לכו תוכיחו שלא הצצתי למיטת חוליו של פידל קסטרו. לא הצצתי ולא אכתוב את זה, אבל עובדה שאני כותב שזאת אפשרות.
כפי שכתב היום דיוויד קאר הנרגן ב״ניו יורק טיימס״, וויליאמס יכול היה להציל את עצמו אילו היה עולה לשידור למחרת ויוצא נקי. התנצלות מלאה, עובדתית, אמיתית ולא לצאת ידי חובה. כל כך אוהבים אותו כאן, שהיו מתייקים את מעידתו כאירוע מוחי חד-פעמי ושוטפים הלאה. אבל וויליאמס ניסה לתרץ כיצד זה קרה לו. כיצד השתבשו הפרטים בזיכרונו במרוצת השנים. כיצד לא הבדיל יותר בין אגדה למציאות. זו הייתה התנצלות רפה שבמקום להרוג את המעידה בעריסה היא פמפמה אותה בסטרואידים והצמיחה מפלצת. או שאתה מסיר את הנושא מסדר היום באמצעות התפטרות אמיצה ורועמת. או שאתה מתנצל מקרב לב. או שאתה משאיר, כמו וויליאמס, כר פעולה לכל מי שתפקידם לחפש אותך. כעת עברנו לפאזה של רמת הדיוק של דיווחי וויליאמס מהוריקן קתרינה. בטוויטר עלה הצילום של כף מגפו של ניל ארמסטרונג על הירח עם הכיתוב שוויליאמס טוען שזו טביעת רגלו.
בריאן וויליאמס הוא גבר נחמד. ודאי אפילו אמין רוב הזמן. אולי אפילו אוהד ישראל. אבל זהו עידן בתקשורת ששקר הנופל משפתיך מיורט טרם שפגע באדמה. לפעמים איתרע מזלך ולא תפסו אותך. לפעמים כן. איפה שהיו לוויליאמס שתי ברירות בלבד הוא המציא שלישית. נטש את כורסת המגיש לפרק הזמן שייקח למעסיקיו לברר את האירוע. ביטל את הופעותיו הפומביות המתוכננות, כמו אצל דיוויד לטרמן החוגג את תום הקדנציה שלו עם חברים. התנצל רפות ומילא פיו שרדונה.
אין לי כל עניין לשחק סטנגה עם ראשו של בריאן וויליאמס. אבל עיתונאי במעמדו מחויב בכללי המשחק החלים על המסכנים שעליהם הוא מדווח מדי ערב. בלי ריר על השפתיים, אני חושש שעל בריאן וויליאמס לחפון את הסכם הפרישה השמן שלו, להיפרד מהקולגות ולהתמסר לכל הדברים ששמר לגמלאות. עוד חודשיים ישכח ויסולח לו וייחסך ממנו הזובור שהוא הצל המלווה את דן ראדר. הדעת אינה סובלת את המשך נוכחותו על המסך.