"ההרצלים": מאבק על הילדים, התאבדויות ופוליטיקה. אבל איפה הגיבור?

בנימין זאב הרצל נפטר בגיל 44, והותיר אחריו את אשתו יוליה ואת שלושת ילדיהם. איש ממשפחת הרצל הגרעינית לא סיים את חייו בשיבה טובה. כולם מתו בגיל צעיר או התאבדו. הבמאית יעל קיפר הלכה לפענח מה היה שם, אצל ההרצלים, מה קרה כשהרצל ירד מהפלקט, מהמרפסת ההיא בבאזל, ונכנס אל בין ארבעת קירות ביתו, לתפקיד הבעל והאבא.
 

מהמרפסת המשקיפה בכיוון ההפוך, ״ההרצלים" היא רעיון מצוין. ראוי לנו לדעת. הרצל מספיק חשוב להיסטוריית הארץ הזאת מכדי שנניח לאבדון הזה שנחת על משפחתו, גם אם התמונה הנשקפת אינה מחמיאה לחוזה המדינה. והתמונה אומנם אינה מחמיאה. הציונות שכבשה את עולמו ואת רוב זמנו בעצם העלימה את נוכחותו מהבית, ועיסוקיו הציבוריים הרבים הוליכו לקרע עמוק עם אשתו. עד יום מותו לא מחל הרצל לאשתו והורה בצוואתו שילדיה יוצאו מחזקתה (הפרק הראשון אינו מסביר את סמכותו החוקית של הרצל להוציא את ילדיו מחזקת אמם). כשהסעיף האכזרי בצוואה קוים במלואו, התאבדה יוליה מרוב צער בגיל 39 בלבד. ילדיה שפוזרו בין משפ־ חות שונות עלו גם הם על הנתיב הטרגי שהוליך למותם.
 

חולשת ״ההרצלים״ נובעת מכך שהיא מציעה פחות מדי בנימין זאב הרצל והרבה יותר מדי ענפים רחוקים של המשפחה, שיש מעט מאוד נגיעה, אם בכלל, בין תולדות חייהם לבין קרבתם לאיש החשוב. ובמשפחות כמו במשפחות, גם אם תחפרו לא עמוק מדי, תמצאו צער וכביסה לא לגמרי נקייה. יוצרת הסדרה, אם לשפוט על פי הראיונות, מנסה לרמוז על איזו קללה שרובצת על מי ששמו מסתיים, או עבר לרגע, לדור או שניים, במשפחת הרצל.
 

״ההרצלים״ כשלעצמה מעניינת ככל שמעניין עיסוק היסטורי, בוודאי כזה שיש לו זיקה כה חזקה להולדת מדינת ישראל. ידה של היוצרת, אמנית בעיסוקה, ניכרת בפיתולי המסלול שהיא בוחרת. ״ההרצלים״, לפחות בתחילתה, מחמיצה את הבטחתה בדרכה לפענח את האיש הגדול עצמו. מאבק חזקה מר על ילדים, מוות מוקדם, התאבדויות, פוליטיקה בינלאומית גבוהה - מי צריך יותר מכך לסרט הוליוודי משובח. אבל הגיבור עצמו, לאן נעלם הגיבור?