יותר משהיא שחקנית וקומיקאית מוכשרת, חנה לסלאו היא דוגמנית של אושר.
בגיל 62, שבו שחקניות רבות, גם בהוליווד, מתלוננות על הצטמצמות היקף העבודה, היא דווקא עסוקה מתמיד, ובקושי יש לה זמן לנשום.
הגיל, מבחינתה, הוא ממש לא מכשול, אלא ההפך – סוג של ברכה. "לאחרונה הילדים בגרו", היא אומרת. "אחד בלונדון, שני מפיק סרטים ועומד להתחתן עם רומי אבולעפיה, ואחר עם תואר בפילוסופיה ומתגורר עם בת זוגו; ופתאום קיבלתי את חיי בחזרה. לא שחס וחלילה היה לי רע לגדל אותם, פשוט עכשיו זאת תקופה של אחרי צבא, יש לך שטח הפקר, שאתה חי באמת את חייך, ואתה שואל את עצמך מה בא לי לעשות עכשיו".
ומה שמתחשק לה לעשות זה בין היתר לקדם את סרטה החדש, "סוף עידן התמימות", שיוצא לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, ובו היא מככבת לצד יחזקאל לזרוב, ריימונד אמסלם, יעל בן דור, אנה דוברוביצקי ואחרים. הסרט של הבמאית וידי בילו מתרחש בירושלים של 1966. בקומה השלישית בבניין ישן במרכז העיר גרה משפחה קטנה ושקטה. אלי, האב (לזרוב), נעדר רוב היום מהבית. רותי, אשתו (אמסלם), סגורה בתוך עולמה, מבלה רוב הזמן במיטה, קוראת רומנים עבי כרס שבעלה מחליף לה בספרייה. מיכל (בן דור), בתם בת ה־11, בודדה ומשועממת, נאלצת לחפש תשומת לב ועניין בקרב דיירי הבניין. יום אחד, כאשר רותי מחליטה לצאת מהמיטה ולמצוא לעצמה פרנסה ותעסוקה, השקט והרוגע המדומים בבית, מופרים.
לסלאו מגלמת בסרט את גברת ששוני השכנה, שמארחת בביתה את מיכל הילדה. "הסרט צולם לפני שנתיים פחות או יותר, אני לא טובה בזמנים", היא מודה וצוחקת. "החיים שלי זה לא לפי תאריכים, אלא לפי אירועים: נישואים, גירושים, לידות. כך חלפו להן 62 שנה, ואני מסתדרת עם זה לא רע".
לסלאו חוזרת שוב אל עניין הגיל, מדגישה כמה היא מרגישה בשלה ושלמה עם הניסיון שצברה. "אפילו את התופעות הפיזיות של הגיל הזה אני אוהבת", היא אומרת. "אין מצבי רוח, אין טירופי אכילה, הכל מאוזן. את יודעת? יש אמירה כזאת, ש־60 הוא ה־30 החדש. ואני אומרת: מה זה השטויות האלה? 60 זה 60! קבלו את הגיל בברכה. בינתיים אני במצב, תודה לאל, שאני צריכה לבחור את התפקידים".
"אני מצלמת עכשיו את הסדרה 'בנות הזהב', אז אני קמה שלוש פעמים בשבוע בחמש, ליום צילום של 11־12 שעות", היא מתארת את סדר יומה. "פעם בשבוע יש חזרות ויום לסידורים, ובשישי־שבת אני נחה, נהנית מחברים ומארחת אצלי בבית".
נולדתי כך. גדלתי ביפו במשפחה של ארבעה ילדים, בת לניצולי שואה שהיו באושוויץ, וכמוהם אני חפצת חיים. אני מתפללת 'מודה אני' כל בוקר ומאמינה שאנחנו יוצקים את התוכן למילים ולאהבת החיים. אני אומרת לחבריי, שמתלוננים על הקיץ החם: 'תירגעו, בזמן הזה בשנה שעברה נפלו טילים על בתינו, אז בואו נשמח על הקיץ הזה'. במדינה הזאת צריך לחיות כאן ועכשיו. אולי זה מה שלימדו אותי אישית, שהחיים הם מה שוקרה כאן".
מה שמחזיר אותנו לחיי האהבה של לסלאו. או יותר נכון היעדרם. "לא התאהבתי 18 שנה", היא מגלה. "התחתנתי והתגרשתי פעמיים, זה הכל".
התרעות פיקוד העורף