מוטי קירשנבאום, אפשר להניח, היה מקבל בהבנה את אופן סיקור מותו. אף על פי שהיה נראה ביום הראשון שהם בדרך להשתגע, בסך הכל הערוצים לא יצאו יותר מדי מדעתם. אחר צהריים וערב אחד של תקשורת מוכת צער, רצופת כתבות, שידורים חוזרים של "ניקוי ראש" ועוד כמה פאנלים בסגנון חברים מספרים על מוטי. למחרת ערוץ 10 בשידור ישיר מההלוויה והערוץ הראשון בהחלטה אופיינית של טלוויזיה ממאדים, עם איזה שידור חוזר מהטלוויזיה החינוכית בנושא אחר לגמרי. בעצם צודקים, מה לערוץ הראשון ולמוטי קירשנבאום? קירשנבאום המנוח בטח היה צוחק על זה. זה בהחלט היה אבל טלוויזיוני מתקבל על הדעת.
כל אחד יבחר מקירשנבאום את המורשת שלו. "ניקוי ראש", עד כמה שמפתיע לחשוב על כך, כמעט לא הותירה מורשת שנעשה בה שימוש. כשמסתכלים על הומור הסטנדאפיסטים, המקבלים היום בנדיבות זמן מסך עם בדיחות גרוזינים ופרסים ולגיטימציה לא להצחיק, תוהים מה לאלה ולאיכות של "ניקוי ראש".
גם כדוקומנטריסט אין רבים שהולכים אחריו. או־קיי, איתי אנגל נוסע לעתים לאזורי קרבות ומביא סיפורי זוועה. אבל מי יספר לנו עכשיו, בקול מאנפף, וכשהוא משוכנע בחשיבות העובדה, שעל ראש ההר עומד חמור?
הסרט מעורר את הרצון להקרינו שוב ושוב בפני כל אחד התובע לכבוש את עזה. שאם אין לו בבית בן המשוטט בשג'אעייה, שלפחות ילמד באמצעות המסך את המחיר האפשרי, ולאחריו יחליט מהי הדרך הנכונה לטפל בבעיה ששוכנת לדרומנו. שתדע כל אם עברייה וידע כל אב עברי לאן אנו שולחים את ילדינו. יהיה זה רק מעשה הוגן לפני שנתחיל להכין את סרטי השכול הבאים.
לכאורה, עניינים שכבר פגשנו, אלא שתחת מגע ידו של האשף זה נראה לגמרי אחרת. לואי ת'רו חזר!
התרעות פיקוד העורף