המלט? שייקספיר? – הצחקתם את מאור זגורי. "מי חלם? לא העזתי, אפילו לא ראיתי תיאטרון עד שהגעתי לסמינר", אומר מי שנחשב לאחד מהכוחות העולים בתיאטרון הישראלי. "ואם ראיתי, שכחתי. עכשיו המלט שלי מגיע להבימה".
בפעם הקודמת שבה הדהדה באוזניו קריאתו המיתולוגית של המלט, "להיות או לא להיות", לפני 11 שנה, הוא עדיין היה תלמיד שנה א' במכללה. "שלוש פעמים הלכתי לראות את ההצגה שהועלתה בקאמרי בבימוי עמרי ניצן", הוא משחזר. "עברתי שם חוויה מדהימה. כמי שלמד משחק, רציתי להיות כמו איתי טיראן. בשביל הדור שלי בתיאטרון הוא היה האל באולימפוס ורצינו להיות כמותו".
זגורי הכניס למוסך שלו את הרולס רויס השייקספירי והעניק לו טיפול עשרת אלפים. "לקחתי את המחזה המקורי וניפיתי ממנו את עלילות המשנה המיותרות, יחד עם אי אלה דמויות לא רלוונטיות", הוא מספר. "כמה שיותר מהודק, יותר טוב. אם בדרך כלל מציגים את המלט שלוש שעות, אצלנו זה נגמר אחרי שעתיים, וזה מספיק. ערכתי סצנות בהצגה בסדר אחר מאשר במקור, וטקסטים משמעותיים של דמויות שקוצצו הועברו לדמויות אחרות".
"ועוד איך מותר! חוץ מלהוסיף טקסט, מותר הכל. ואני אפילו אות אחת לא הוספתי. נראה לי שלו שייקספיר היה צופה בגרסה שיצרתי למחזה שלו, הוא, עם כל הנאורות והליברליות שאפיינו אותו, היה מברך עליה. רציתי שההצגה תהיה שווה לכל נפש. חשוב לי שייהנה ממנה באותה מידה קהל של הדיוטות וקהל אינטלקטואלי, ושגם מי שלא ראה מעולם את המלט, יבין אותה, יתחבר אליה ויתרגש ממנה לא פחות ממי שמכיר את המחזה על בוריו".
כמו בהצגות קודמות של זגורי, גם המלט שלו מאופיינת בתנועה מסוגננת ובפסקול אקלקטי. על כך אמונה מירי לזר, שותפתו לדרך. "עד כה עשינו ביחד 12 הצגות, ואני לא זז בלעדיה", הוא מעיד. "היא למדה מחזור מתחתי בסמינר. שלוש שנים למדנו שם בלי להחליף מילה. כשעמדתי להעלות את ההצגה הראשונה שלי, 'בתולים', ופניתי אליה, היא נענתה מיד. וזה נמשך עד היום".
"בעוד שאני למדתי במגמת משחק ולא בימוי או כתיבה, מירי למדה תיאטרון מחול ולא מחול. צירוף של חוסר ידיעה מצד שנינו עם רצון ליצור משהו חדש יצר מצדנו שפה בימתית שהטקסט והתנועה שזורים בה אחד בתוך השני".
"הדור שלי צפה במלך האריות לפני שהגיע להמלט. קטעים מוזיקליים מהפסקול לצד קטעים מוכרים אחרים עוזרים להנגיש הצגה כמו המלט לקהל הרחב. ערבוב התקופות בקטעים השונים יוצר, לדעתי, מתח כמעט פיוטי, המוסיף ממד להצגה".
בגיל 16 חזר עם משפחתו לבאר שבע, "שם לא היה לי קל להתאקלם מחדש בגיל העשרה". בצבא שירת בתותחנים. "מכיוון שלא ידעתי לשיר מספיק טוב, לא היה לי סיכוי להתקבל ללהקה צבאית, ותיאטרון צה"ל לא בא בחשבון מבחינתי, כי לא שיחקתי עד אז", הוא מספר. "העדפתי לשרת שירות קרבי ומשמעותי, הרבה בשטחים".
(אגב צחוק מתגלגל) "בעזרת השם, בעזרת השם".
"כשחזרתי משם, לאחר שכבר הייתי ראש משלחת, הייתי כאן מאוד אבוד ולא בדיוק ידעתי מה לעשות עם עצמי. המצב בבית לא היה פשוט, כשבדיוק הורי התגרשו והמשפחה עברה הרבה טלטלות. בלי בגרות, לא ידעתי מה ללמוד. התקבלתי לעבודת הדרכה בבית ספר בהוד השרון שקלט נערים שהגיעו מארצות הברית".
אחד הפרסים שקיבלת - על בימוי ההצגות "הרדופים" ו"מישהו ימות בסוף" - היה על שמו של נסים אלוני, שהתיאטרון שלך מאוד שונה משלו.
"הוא צריך להיות שונה. ככה זה אמור להיות. אין לנו, היוצרים החדשים, אלא לשבור את המוסכמות של אלה שלפנינו. הרי להיות כמותם לא נהיה לעולם. לא מזמן הרציתי במגמת קולנוע באוניברסיטה. אוהבים שם את היצ'קוק, את קובריק, שמות. אמרתי להם שהיצ'קוק וקובריק כבר היו בעולם. לא צריך עוד. אני מאמין בלהמציא את עצמך מחדש בלי לשבת על כתפיים של אף ענק. לכן, אין מישהו שאני מוזן באופן ישיר מעבודותיו או בהשראתו".
"טפו, טפו, טפו, שרק יימשך ככה..."
"נעניתי להצעה לביים את ההצגה לא מתוך אהבה עזה לשיריו של דני סנדרסון, שעליהם היא התבססה, אלא מתוך אופורטוניזם. ראיתי הזדמנות לעשות מחזמר גדול ואגב כך לשדרג את מעמדי כבמאי צעיר בתיאטרון, לאחר שבמאים צעירים מוכנסים בדרך כלל לנישה של הצגות קטנות. בסופו של דבר אני אוהב את המחזמר שיצרנו, שגם קיבל ביקורות מאוד טובות, אבל הקהל הצביע ברגליים והעמיד אותי במקום, אולי בגלל שניסיתי לשבור את הדפוס של המיוזיקל. למיוזיקל יש חוקים משלו. כנראה הייתי צריך יותר לציית להם".
"אני מסתדר, אבל מצטער שהתיאטרון בארץ לא עבר את התהפוכות שעברו כאן הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה ב־20 השנים האחרונות. הקהל שבא לתיאטרון צורך כל הזמן אותו מוצר בשינוי אדרת, וכשהוא נתקל בחומר חדש, הוא לא תמיד יודע איך לעכל אותו. המשימה של יוצרים מהדור שלי היא להביא דברים חדשים, שגם קהל שהוא לא למוד תיאטרון יוכל להתחבר אליו. אני מאמין בתקשורת בהצגות. אם הצגה לא מתקשרת עם הקהל, לא משנה כמה מבריקה היא תהיה, היא לא תגיע לקהל".
"אני מעדיף שבהצגות שלי תהיה אקטואליה חברתית ולא אקטואליה פוליטית. האמת? אני לא אדם שצורך חדשות בכמויות. אני גם לא מתיימר להיות מבין גדול בפוליטיקה ועלול להפגין בורות אם יבחנו אותי באיזה משרד מכהן שר זה או אחר, אבל חשוב לי שאוכל להשמיע את האמירות החברתיות שיש לי לומר על כל מיני תופעות חברתיות כאן".
"ליהקתי את השחקנים לפי הכישרון של כל אחד מהם ולא לפי מוצאו. התעקשתי לחרוג מצרות המחשבה, המאפיינת לא פעם ליהוק שחקנים בהתאם לאיזו מתכונת שלא נותנת לשחקנים אפשרות ליצירתיות. לא כך בסדרה, שהיא מאוד כנה ומאוד ישירה וממש יצאה מתוך הלב שלי. חשוב לי שהיא מדברת במזרחית ומתכתבת עם פלח האוכלוסייה הכי גדול במדינה, שעד כה היה מקופח תרבותית ולא קיבל ביטוי הולם. משמח אותי לקבל תגובות חיוביות על הסדרה גם מלא־מזרחיים. זה כמו שלא צריך להיות בלקני כדי לאהוב את הסרטים של קוסטריצה".
"אולי תתפלא, אבל בקלות רבה. אני מתנהג איתם בפתיחות ובכנות, וגם נותן להם חופש מאוד גדול, כולל שילוב אימפרוביזציות. זאת, כשאני משנה את הטקסטים בהתאם לליהוק, כדי שיתאימו לשחקנים ושהם לא ייאלצו לשבור את השיניים תוך כדי ההשמעה שלהם. אני מקפיד על סביבת עבודה נוחה ונעימה, שבה רעיונות מתקבלים בברכה. בעיקר אני מאוד סבלני כבמאי".
"היא שינתה לי אותם לגמרי. נעשיתי מוכר בכל מקום ובקרב כל הגילאים. והסדרה צירפה אותי באופן כמעט רשמי לחזית של המאבק על התרבות המזרחית בארץ".
"אם הכוונה היא לבת הזוג שלי, חן אמסלם, משחקניות הסדרה, זה ממשיך, זה ממשיך (משחרר עוד צחוק מתגלגל). כאן יצאתי ברכוש גדול מהאימפריה".
"אני עובד עכשיו על פיתוח העונה השלישית של 'זגורי אימפריה'".
"אני עצמי עוד לא מספיק יודע מה הולך לקרות וגם אם אדע, לא אהיה רשאי לגלות".
"הוא מתדפק בדלתי נפשי המון שנים, אבל עדיין לא מתדפק על אף דלת מעשית. עשיית סרט היא באמת החלום הגדול שלי".
"אני מוזן מהרבה סגנונות קולנועיים. אומנם אני אוהב קולנוע אמריקאי, אבל כדוגמה משמש לי דווקא הקולנוע האיראני, שבעיני הוא הכי מעניין בעולם. בינתיים אני עובד על תסריט שבעזרת השם כאשר יהיה מוכן, יהפוך לסרט".
"אם יהיה תפקיד מתאים, זה ברור".
"אודישן – לא, אבל נקרא יחד את התסריט בבית".
"נראה לי שהמלך ליר".
"יש כמה רעיונות שמסתובבים בין הבימה לבין הקאמרי, אבל כרגע אני לא מביים שום דבר".
"זה נכון. הרגשתי שזה הזמן לנוח קצת".
התרעות פיקוד העורף