משהו מאוד לא טוב קורה ב"פושרז 2": איפה יצחק קדמן כשצריכים אותו?

“קיץ בערד" מציג את מות החלום, היוזמה והפיתוח של בוני הארץ ואת האדישות ואובדן התקווה שהשתלטו עליה. “לצוד את היטלר" זה לחטוף עונש. ו"פושרז 2" נדרשת להתערבות של יצחק קדמן

דורון ברוש צילום: ללא
מתוך "פושרז"
מתוך "פושרז" | צילום: הוט

ערד של היום כבר מזמן אינה חלומו של שבט מפא"י. היא עוברת תהליך שינוי חריף. מקומות תעסוקה נסגרים. חדשים לא תופסים את מקומם. הוותיקים עוזבים בעקבות ילדיהם שנודדים למרכז בחיפוש אחר חיים טובים יותר. מי שנותר אלה “החדשים", הפנסיונרים של העלייה הרוסית, האפריקאים והחרדים.

היה חלום והוא הולך ונגוז. לא רק שיוך פוליטי היה בו. היו בחלום מעוף, רעננות ורצון להשתלב בארץ המדבר. והחלום נזנח כמו רבים אחרים במדינת ישראל. העבירו את החלום למקומות אחרים. נכון, אפשר לחלום גם ברוסית. גם עם שטריימל וקפוטה. אבל “קיץ בערד" הוא דוגמה לתרדמה האדישה שמשתלטת על ישראל. ערד, בעל כורחה, מסמלת אובדן תקווה. לכן כל כך נכון היה לרדת אליה. לכן “קיץ בערד" כל כך נכון.

נקודת המוצא היא שאין ממצא פורנזי כלשהו שמוכיח כי גופתו השרופה של היטלר נמצאה בקרבת הבונקר שלו בברלין. תוכנה המתעדת את תנועותיו של היטלר מוכיחה מעבר לכל ספק כי הוא הרבה להסתובב בארגנטינה (תנועות? ארגנטינה? היטלר?), מה שמעיד - שוב מעבר לכל ספק שהיטלר נמלט לארגנטינה והתחבא שם במתחם תת–קרקעי רחב ידיים. החבורה אפילו מאתרת מרתף בתוך חווה - הנשימה נעצרת: הייתם מאמינים, מרתף של ממש! תחת האדמה! בתוך חווה! עם עקבות של יצורים ירוקים משבתאי. יאללה, מה עשינו לכם שקיבלנו את העונש הזה?

הקטנים הם חסרי ההגנה. אלה שלא יכולים עדיין לומר לא. לינוי בת ה–7, “מולטי טאלנט" על פי ההגדרה, יכולה להרשות לעצמה מקסימום להתלונן שבמקום ללמוד שיר באנגלית היא רוצה ללכת לשחק בפארק, ובעצם היא בכלל לא אוהבת לשיר, וגם לא אוהבת שעושים לה תלתלים בשיער. שתתלונן. שתחפש את החברים שלה. אמא שלה ג'וי התוותה את הדרך כשהילדה הייתה בת שנתיים. אמא שלה ג'וי לא ידעה לשיר, אז לינוי תשיר. ואם לינוי לא מרוצה, שתשתה מהים של עזה. איפה, איפה יצחק קדמן כשצריכים אותו.

תגיות:
טלוויזיה
/
ביקורת טלוויזיה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף