בכל פעם שמיקי גולדנברג יוצא אל המרפסת רחבת הידיים בביתו, הוא מקבל תזכורת כואבת להתאבדותו של אחיו, דודו טופז. ממרומי הקומה ה–13 נפרש לרגליו נוף מרהיב של בתי הקרקע בגבעתיים, המגדלים שעל גבול תל אביב ורמת גן וכביש איילון הסואן, אולם עיניו תרות אחר בית קטן וישן, שעל גגו המתפורר סוככת יריעת בד ירוקה המתבדרת ברוח הקרירה. כשמבטו נח על המבנה המצהיב, גופו מתכווץ ורועד קלות. לפני כמעט 40 שנה, ולאורך עשור מאושר, יצירתי ובעיקר סוער, התגוררו בדירה זו גולדנברג ואחיו. משם יצא טופז כל שבוע כדי להגיש שעשועון פופולרי, משם עשה את דרכו גם לעצרת הבחירות של המערך והדביק את הכינוי “צ'חצ'חים" למצביעי הליכוד. כמעט כל יום נאלצו האחים למחוק את כתובות הנאצה שרוססו על הבניין בעקבות ההתבטאות הבוטה והאומללה, עד שגולדנברג הגה דרך לחלץ את טופז המדוכדך, והפיק עבורו את השלאגר “פליטת פה".
אותה דינמיקה אפיינה את יחסי האחים גם בשלושת החודשים האחרונים לחייו של טופז. הוא היה עצור בכלא איילון לאחר ששלח בריונים לתקוף את אנשי התקשורת אבי ניר ושירה מרגלית ואת סוכן השחקנים בועז בן ציון. גולדנברג שפך על אחיו גלונים של אופטימיות וניסה להשקיט את רוחו בהקמת אתר אינטרנט הנושא את שמו, ובהעלאת רעיון לתוכנית יחיד, שאיתה יופיע לאחר שחרורו מהמאסר.
גולדנברג כינה את המופע “דג ברשת", על שם החקירה המשטרתית בפרשה, ובטיוטת הכרזה אייר דמות אסיר כשמעליו הכיתוב “הצגת יחיד משוחררת". הוא ניסה להדביק את אחיו בהתלהבות, אך לשווא. בבוקר יום חמישי, 20 באוגוסט 2009, נטל טופז את כבל הקומקום החשמלי בתאו, ליפף אותו בחוזקה סביב צווארו והתאבד בתלייה מברז המקלחת.
אומנם הפרויקט המשותף לא קרם עור וגידים, אך הוא מצא את דרכו אל תביעת נזיקין בסך 2.25 מיליון שקל שהגיש גולדנברג לפני כחודש נגד שירות בתי הסוהר. בתביעה המתפרשת על פני 30 עמודים, טוען בא כוחו, עו"ד רון טורקלטאוב, כי שב"ס כשל בשמירה על טופז, נקט נגדו צעדי ענישה לא מידתיים ובכך דחף אותו לשים קץ לחייו. בהמשך מתייחס עו"ד טורקלטאוב לאפשרות שחרורו של טופז מהכלא ולדרכו היצירתית העתידית, ומציין כי גולדנברג זכאי לכ־10% משיעור ההכנסות של אחיו, מאחר שהיה שותפו ליצירה האמנותית.
“הייתה לי תוכנית סדורה, שהחלה ממפגש מקרי עם השחקן ארנון צדוק", מספר גולדנברג בכאב. “הוא ציין שהצלחתי להרים את דודו אחרי פרשת הצ'חצ'חים, ולכן לא יהיה לי קשה להציב אותו על במה מחדש. תיארתי לדודו מופע שכולל חיקויים של אסירים, דיאלוגים עם סוהרים וציינתי שהוא יהפוך להצלחה מסחררת. אבא אמר לנו פעם שבתום החלומות נגמרים גם החיים. התפקיד שלי היה לתת לדודו את החלום הזה כדי שיחזיק אותו בחיים. לצערי, ההתנהלות של שב"ס גדעה את התוכנית".
את הרגע שבו קלט כי אחיו מעורב במעשה פלילי חמור זוכר גולדנברג כאילו אירע אתמול. ביום ראשון, 31 במאי 2009, הוא אסף את אשתו, דינה, ובנו הצעיר, אורי, וביחד הצפינו לכיוון דליית אל–כרמל במטרה לחפש חץ וקשת מעץ.
“הסתובבנו בשוק, הכל היה צבעוני ואופטימי מסביבי", משחזר גולדנברג. “בדרכנו חזרה טלפנה אלי ידידה של דודו וסיפרה סיפור מוזר, כיצד יום קודם הוא ביקש ממנה לאסוף אותו עם הרכב שלה, רק כדי שיעברו מול בית בתל אביב בלי שיזהו אותו. ברגע שניתקתי את השיחה נפל לי האסימון. אמרתי לדינה שלדעתי דודו מעורב בפרשה שבה הכו את ניר, מרגלית ובן ציון, ודמיינתי אותו כמי שחוזר לזירת הפשע. התקשרתי אליו מספר פעמים, אבל לא היה מענה. לאורך הנסיעה מלמלתי ‘זה הוא, זה הוא' ועברו לי המון מחשבות בראש. נזכרתי בשמועות שרצו במדינה כבר שבוע, בהכחשות שלו בתקשורת, והתקשיתי לעכל. הוא היה אמן מצליח, למה לו לשלוח אנשים להכות מישהו? רק כשהגענו הביתה ופתחתי את הטלוויזיה ראיתי לראשונה שדודו נעצר".
עם טופז נפגש גולדנברג יממה לאחר מעצרו, כאשר התבקש להביא לו משחת שיניים, לבנים ובגדים. הוא הגיע למשטרת מרחב ירקון והתחנן לראות אותו. “השוטרים ניחמו אותי", הוא נזכר, “ואחד מהם הסכים לומר לי היכן חדר החקירה של דודו. הגעתי למסדרון ארוך ובקצה שלו הייתה דלת פלדה. אחד החוקרים ביקש שאמתין על הספסל כי זה יכול לקחת הרבה זמן. לא היה אכפת לי. רציתי לחבק את דודו ולומר לו שאני אוהב אותו. אחרי שעתיים הגיע גם עורך הדין של דודו, ואז נפתחה דלת הפלדה. כמו ילד נדחפתי ואמרתי שהייתי כאן קודם. ראיתי את הגב של דודו מרחוק. שרקתי את השריקה המיוחדת שלנו והוא הסתובב מופתע. השוטרים הוציאו אותו אלי, ודודו נראה פחד אלוהים. הפנים שלו היו נפולות ואמרו הכל. סיפרתי לו סיפור כאילו אבא שלנו נגלה אלי בחלום ואמר שאחרי התקופה הזו הוא יהפוך לאדם טוב יותר. באותו רגע רציתי רק לחזק אותו".
דודו טופז שהה במעצר במשך 83 ימים, שבמהלכם נעו חייו בין ייאוש ודיכאון עמוק לבין תקוות קטנות שנגוזו כעבור דקות ספורות. עם גולדנברג הוא דיבר על תקיפת אנשי התקשורת, על הבושה ועל החשש להישכח.
כשבוע לאחר שנעצר, הזריק טופז לעצמו מנות גדולות של אינסולין במטרה להוריד את רמות הסוכר בדמו לאפס ולסיים את חייו. “שמעתי על ניסיון ההתאבדות ברדיו וטסתי לבית החולים וולפסון", מספר גולדנברג. “לא נתנו לי להתקרב לדודו אז ישבתי מחוץ לדלת של החדר ושרקתי כדי שידע שאני שם. כשהדלת נפתחה ראיתי אותו יוצא מהמקלחת עם מגבת ואזיקים על הרגליים. צעקתי שאני רוצה לדבר איתו, ושני שומרים אימתניים התנפלו עלי. שאלתי ‘מה קרה? רק רציתי להגיד לו שחנוך רוזן התקשר', וזו בעצם הייתה הדרך שלי להעביר לדודו שאנשים עדיין מתעניינים בו".
ב–18 ביוני 2009 הוגש נגד טופז כתב אישום על קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים ושיבוש הליכי משפט. כעבור שבוע הוא הועבר לתא בן שישה אסירים בכלא איילון, משם התקשר לגולדנברג שלוש פעמים ביום.
“דודו הרגיש שלוקחים ממנו את צינור האוויר", האח מספר. “כמו אדם שהראש שלו שקוע בתוך מכל מים. טפטפו לו שהוא הולך לכלא ל–20 שנה, ולא ידעתי איך להרגיע אותו. קראתי פסקי דין דומים, ואמרתי שלדעתי יגזרו עליו בערך שלוש שנים. התחננתי אליו שישב בשקט, כי בטח ישתחרר אחרי שנתיים בניכוי שליש. זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי. דודו במעצר, אבא לא בחיים כדי להתייעץ איתו, אמא מחוסרת הכרה במוסד סיעודי, אשתי עמדה לעבור ניתוח להוצאת גידול מהגב, ואני הייתי צריך להתמודד עם בעיות בלב ותהליך צנתור. למרות זאת, כשדודו דיבר על התאבדות, אזרתי כוחות ואמרתי שאני מוכן להתחלף איתו לחצי שנה בכלא. הסברתי שזה הזמן לנוח, לנקות את הראש, להכיר אנשים אחרים ולהקשיב להם".
את ההודעה על מותו של אחיו קיבל גולדנברג מאחת העובדות הסוציאליות של הכלא. היא סיפרה על ניסיונות ההצלה וההחייאה, אולם גולדנברג חש שזה אבוד.
“הייתי מוכן מבחינה נפשית ותפקדתי כמו רובוט", הוא אומר. “לקחתי את דינה והילדים, ונסענו לכלא. בדרך התקשרו אלי ממשטרת רמלה ודרשו שאגיע לחתום על מסמכים. התרגזתי אבל הם לא ויתרו. שעתיים עיכבו אותי שם, ואז אמרו לי שהגופה של דודו כבר הועברה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. ידעתי שאני רוצה לראות אותו ונסעתי למכון. כשנכנסתי פנימה ראיתי מולי מקרר גדול מאלומיניום כמו שרואים בסרטים. פתחו את אחת הדלתות ומשכו את דודו. קודם כל ראיתי פס אדום חזק על הצוואר. אחר כך נגעתי בפנים שלו, ולמרות שהיה קר דודו נראה ישן. אמרתי לו ‘דודו, קום', אבל הוא לא הגיב. לא נשברתי כי אני לא בוכה ליד אנשים. נסעתי משם לדירה של דודו, ובדרך יצאה לי מין גולה על היד, כמו עקיצה ענקית אדומה. עד היום אני לא יודע מה היה לי, אבל אני מניח שהלחץ העצום התנקז לשם".
גולדנברג (66) נחשב לאחד המפיקים המוערכים בתעשייה. הוא חתום על שלאגרים כגון “גבירתי הנאווה" עם ריטה, “פיטר פן", “לאסי שובי הביתה", “אמיל והבלשים" ותוכנית הטלוויזיה “הופה היי". הוא גם זה שהפיק עבור אחיו את “ערב ספונטני מתוכנן" ואת “פליטת פה" שזכתה להצלחה. בנוסף כתב ואייר גולדנברג חמישה ספרים, כמו “לצאת מהתיבה" שהופץ בקרב חיילי צה"ל ואף תורגם להצגה, ו"ציפור עם פחד גבהים", שאמור להפוך בקרוב לסרט מצויר בהשקעה של 21 מיליון דולר.
לפני כשנתיים פרסם גולדנברג את ספרו האחרון בינתיים, “אחים. סיפור אמיתי", המגולל את מערכת היחסים עם טופז, ושופך אור על הימים האחרונים בחייו. מיד לאחריו נכנס גולדנברג לפרויקט משפחתי נוסף - כתיבת התסריט של סיפור אהבתם של הוריו, אליהו, שהיה קריין ושחקן, ולילי, שעלתה אחריו לישראל בשנת 1939, למרות התנגדות משפחתה. בזכות התעקשותה של לילי, שהייתה אז רק בת 17, ניצלו חייה. שאר בני משפחתה נספו בגטו ורשה.
על אף הרקורד המרשים והמיזמים המשפחתיים, עיקר גאוותו של גולדנברג הוא על פרויקט בן 11 שנים הנקרא “סל–גל, ניצחון הרוח", שהוקם מהרווחים של מכירת “לצאת מהתיבה". מדובר בתוכנית חינוכית, שבמסגרתה מגיעים שחקני כדורסל בכיסאות גלגלים למשחק ידידות מול תלמידים בבתי ספר, ולאחר מכן משוחחים איתם.
“בהתחלה התחננתי לעיריות ולבתי הספר שייקחו את הפרויקט תחת חסותם", הוא אומר, “אבל שלחו אותי לאגף הרווחה. מדובר במפעל הספורט היפה ביותר בארץ, הוא מקרב בין קהילות. קבוצת הסל–גל מורכבת מפצועי צה"ל ומנפגעי תאונות דרכים, והם אלה שמלמדים את דור העתיד להתמודד עם משברים, להתגבר על מכשולים, לקבל את השונה, ומהי מחויבות אישית. רק השבוע הייתי בחמישה מפגשים כאלה, ובאחד מהם ניגשה אל הספורטאים נערה יפהפייה וסיפרה כי היא סובלת מהפרעת קשב וריכוז, מדיכאונות וממחשבות אובדניות. היא מאוד ריגשה אותם כאשר הבטיחה שמעתה היא תסתכל על החיים אחרת בזכותם. הצעירים האלה לא רק יודעים להעביר את המסר, הם חלק מנבחרת שמביאה למדינה המון מדליות וכבוד".
אף על פי שהוא מודע לקשיים, מקווה גולדנברג כי בעתיד יוכל לחלק פרסים על שמו של אחיו, או להקים בשכונת התקווה מרכז לאמנויות הבידור שייקרא “בית טופז".
"מענה של שירות בתי הסוהר לתביעה יוגש כמקובל לבית המשפט".