שרון כידון היא הילדה הטובה שתמיד חושבת שהיא רעה. זאת אומרת, לא בדיוק רעה אלא לא מספיק טובה. היא מחזיקה ברזומה עיתונאי עשיר, יש לה מספיק ותק, אבל איכשהו מעולם לא הוצבה בשורה הראשונה של אנשי התקשורת בישראל, גם לא בשורה הראשונה של הנשים בתחום. לברנז'ה יש טעם משלה ותדמית שהצמידה לה. היא נשואה לפרסומאי מודי כידון, מה שהצמיח רכילויות אין ספור על כך שהיא מגיעה לאן שהיא מגיעה בזכותו.
אבל מבחינתה, מה שמונע ממנה לנסוק אל מחוזות המימוש העצמי הוא הפרפקציוניזם. טוקבק בוטה על אופן ההגשה שלה זוכה לקדימות על פני ביקורת עצמית עניינית ובונה. “לשחרר", היא מייחלת לעצמה. “בכל מקום שבו הייתי, הרגשתי שאני יכולה יותר. זה חוסר שביעות רצון עצמית תמידי. זה מאוד מעייף, אין רגע של נחת, אבל זה גם מה שמניע אותי".
כידון בתקשורת כבר מהצבא, כאשר שירתה כחיילת ביחידת דובר צה"ל. משם כיוונה אל קריירה אחרת, דיפלומטית, דרך קורס הצוערים של משרד החוץ. כסטודנטית, היא החלה לעבוד במשרד הפרסום גיתם, שם הכירה את בעלה לעתיד. אחר כך עברה לצוות ההקמה של חדשות ערוץ 2. לאורך שנים היא דילגה בין הטלוויזיה לעולם הפרסום, שאותו נטשה באופן מלא וסופי רק אחרי לידת בתה השנייה, כשהבינה ש–17 שעות עבודה ביממה זה יותר מדי. היא חזרה לעבודה בטלוויזיה, “גם כי הרגשתי שאני צריכה לסגור מעגל".
תמיד תראו אותה חושבת, מתרוצצת, עושה, מתכננת. כבר שבועות שהיא עמוק בתוכנית "הערב", יחד עם שי גולדן, שמשודרת בימי ראשון, שני ושלישי ברשת, בשעה 19:00. “אנחנו עובדים כמו חמורים, אבל אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה", היא אומרת. “יש פה גם היבט פיזי. אחרי 12 שעות צילום של דוקו, אתה צריך גם להיראות טוב מול המצלמה".
המציאות התקשורתית היום מושפעת אולי יותר מאי פעם מהלך הרוח הציבורי, מהפוליטיקה שבוחנת כל מילה. היא דורשת מכידון להיזהר, אולי גם לא להרגיז, לדעת שלכל ראיון יש מוצאי ראיון.
כידון, עושה רושם, מצאה בגיל 45 את הפינה שלה, והיא מרוצה בה. אבל תמיד היא כיוונה למעלה, בחנה לעומק, וגם בצדדים לא פעם אפשר למצוא מה לעשות.
התרעות פיקוד העורף