אם הפרק הוקדש כמחווה לשורדים שכמעט הגיעו אל הגמר הנחשק, לפחות היה אפשר להראות להם סרט אותנטי ובזמן אמת, על בני משפחותיהם שמברכים אותם על המקום אליו הגיעו. במקום זה, הוציאו להם סרטים מהבוידעם עם איחולים של המשפחה שעוד לא יודעת שיקיריהם מזמן הודחו: "אתה ווינר ואתה תנצח". די מבאס לדעת שאולי אכזבת את אלה שתלו בך תקוות. מצד שני, שובל היה מוותר אפילו על כפית האורז האחרונה, ובלבד לראות את "כפרה" שלו מדברת אליו, גם מהתקופה של הפרה-ווילה.
יכולתי כמעט בבירור לשמוע את הוראות הבמאי:
- לירון, תגלי התלהבות כשאת חופפת את השיער, כן, תדגישי את ה-וואוו...
- שובל, למה אתה מצחקק? הצופים צריכים לראות שאתה מתכוון ברצינות כשאתה אומר להודא לא לדבר אליך יותר.
- הודא, לא להגיד יותר "חרא", מיצית את העניין, ואל תהיי כל כך כבדה, תצחקי, יופי!
- ג'ני, מה קורה לך? כשאת מדברת אל התמונה של דנה על הלוח את צריכה לכעוס, חושבים שאת מדברת לאיזה דודה מרוסיה.
- מושיק, תאכל את הפסטה שכוכבי הכין לך כאילו זה היה מעדן, כן, כל הכבוד, אתה השחקן הכי טוב כאן.
- כוכבי, אתה חייב להיראות יותר מופתע כשאתה מגלה שמושיק ועומרי עבדו עליכם.
- חייבים לסיים באווירה טובה אז אני רוצה לראות חיבוק קבוצתי. שובל תגיד להודא שאתה אוהב אותה, והודא, מספיק עם המבט הממורמר ותגידי לשובל שגם את אוהבת אותו, מצוין!
ובנימה חיובית זו, אם יש משהו שאני מאמינה לו בכל הקטעים האלה, אלה הרגעים בהם השורדים שלנו בוכים. הם לא שחקנים מספיק טובים בשביל לפברק כאלה דמעות.
התרעות פיקוד העורף