בבוקר יום השואה הסעתי שניים מבני שלי לבית הספר. רק כשיצאו מהרכב שמתי לב שהם לא לובשים חולצה לבנה, בניגוד לכל חוקי הישראליות. “לא אמרו לכם לבוא בחולצות לבנות?", שאלתי. “לא... אולי", הם גמגמו, מביטים בי בחשש. חשש מוצדק. כי אם זה היה מתרחש בשנים עברו, היינו חוזרים מיד הביתה כדי לעלות על מדי א'. לעזאזל, לא היה סיכוי שנצא מראש מהבית בלעדיהם. אבל השנה פשוט הפטרתי “טוב, ביי". וכפסע אחרי שהם נעלמו כבר לא חשבתי על זה יותר.
אז אני אמשיך לספר לילדים שלי על הנופלים שהכרתי. ועל משמעות ימי הזיכרון, להשקפתי. אבל לא אאכיל אותם יותר בכפית. כשיהיו גדולים, שיחליטו לבד אם ללבוש חולצה לבנה ביום הזיכרון.
התרעות פיקוד העורף