בתקציר, הסדרה מספרת על קבוצת חברים שאחיו בן ה־5 של אחד מהם נעלם. הוא מוכרז כמת ומי שהודה ברציחתו נידון למאסר עולם. חולפות יותר מ־15 שנים והדנ"א של האח הנעלם נמצא בזירת רצח טרי. עכשיו המשטרה והחברים יוצאים למסע חיפושים אחריו, שהוא גם מסע אישי של כל אחד מהם.
“החמישייה" היא סלט עלילתי ואישי רקוח היטב. ידו של איש המקצוע ניכרת היטב בכל פינה. היא מתרחשת באזור אורבני מצומצם, אבל הרושם ברור: זה אינו הכפר הנידח השגרתי, שכמו בסדרות קודמות מעשה הרצח מוציא שלדים רדומים מהארונות. יהיו שלדים ב"החמישייה". זה בטוח. אבל מהארון שלה הם ייצאו בקריצת עין ובפליק־פלאק לאחור, יגידו “מה עניינים, אחי". איזה תענוג.
אולי יבוא יום, באיזה עתיד רחוק־רחוק ונורא, ותתרחש קטסטרופה וייגמרו הערים בארצות הברית שניתן להוסיף לשמן CSI ולייצר גרסה נוספת של סדרת המתח הזאת. ואז מה יהיה? מה יעשו הצופים ברחבי הכדור? איך יצליחו להסתדר בלי המוצר המלאכותי והמשומש הזה? קשה לתאר זמן נורא כל כך. מי ייתן ולא נדע לעולם.
ואם השידורים, אגב, יהיו שונים מעט משנים קודמות, עם ישראל עשוי לגלות בהם עניין. נראה לי כי בשנים האחרונות פחת מעט העניין שלי בשאלת ראש הממשלה בחידון התנ"ך, אבל בשביל גריבן או גראבן חדש ואיכותי לא מן הנמנע שהייתי מתיישב מול המסך. ליד הכנרת, עושה פרצופי פרימט קדום למצלמה, ממילא לא תמצאו אותי. אני לא מתכוון להעלות כאן רעיונות לשידורים. לא זו העבודה שלי. אבל מגיע לעמישראל שלא יוותרו לו מראש על הטלוויזיה של יום העצמאות. לא בטוח שאבא שלי, או הבן שלי, מעוניינים לדעת בעל פה כל מילה של ויקטור חסון וסרג'יו קונסטנצה.
התרעות פיקוד העורף