ללא גיבוי רומני, אפילו כריסטיאן מונג'יו אכל אותה הפעם. קחו למשל את קסבייה דולאן. קנדי צעיר זה, גאון בעיני עצמו, הגיע לפסטיבל קאן עם "זהו בסך הכל סוף העולם", סרט היסטרי הטובע בתוך הפטפטנות של התסריט שלו. ובכל זאת, מטקס הסיום יצא הינוקא הזה, כולו בן 27, כשבכיסו ה"גראן פרי", שהוא הפרס השני בחשיבותו. החיבוק האמיץ שדולאן קיבל בעודו מתייבב על הבמה מהשחקן הקנדי הוותיק דונלד סאתרלנד, שכיהן השנה בצוות השיפוט, העביר היטב את הסאבטקסט העוסק בגיבוי מלמעלה. במילים אחרות: היה לדולאן מי שישגיח על האינטרסים שלו בתוך חבר השיפוט.
לעומת הצרפתי שהביע התרגשות מעצם העובדה שהוא קוטלג השנה באותה דרגה עם מונג'יו המעולה (מי שעשה בעבר את "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ואת "מעבר לגבעות"), הרי הרומני התעלם לגמרי מהקולגה שלו לתואר, ונראה עומד על הבמה כאילו הוא מצוי בעיצומו של התקף צרבת חריפה במיוחד.
מסגרת הסיפור היא התכנסות משפחתית - העלאת זיכרונות, תפילה לעילוי הנשמה, ארוחה מזינה - לציון 40 יום למותו של אבי המשפחה. קשה להאמין שיימצא מפיץ סרטים אמיץ שיאות לסכן את כספו ברכישת זכויות ההקרנה של סרט זה. מצד שני, מובן מאליו שזהו סרט פסטיבלים קלאסי, וככזה הוא בבחינת ממשיך ראוי לסרטי פויו הקודמים: "מותו של מר לזרסקו" ו"אורורה", שאף הם היו ארוכים מאוד וגדושי להג בלתי פוסק, ובה במידה מצוינים.
דומון נוטע את העלילה (נניח שכך אפשר לכנות את רצף מעשי האיוולת) בקיץ של 1910, ומנצל את הממד התקופתי כדי לשים דגש מיוחד על הלבוש, ההנעלה והפריזורות של חבורת בני העיר (ובהם השחקנים המעולים פבריס לוקיני, ולריה ברוני־טדסקי וז'ולייט בינוש). הוא אורז את המבנה כולו במעטפת תיאטרלית כפולה: העירוניים מעוצבים כבובות בתיאטרון מריונטות קלאסי, שמישהו נעלם מפעיל אותן. האופן הווירטואוזי שבו השחקנים המוכרים מגלמים את הבובות הללו היה ראוי לפרס מיוחד, שכמובן לא ניתן, מטעם חבר השופטים. דומון מנגיד את הבובות המואנשות בצמד קריקטורות של שוטרים, שמעוצבים כדמויות מופרכות מתוך תיאטרון האבסורד הסוריאליסטי של אלפרד ז'רי או גיום אפולינר, שפעלו בצרפת בראשית המאה ה־20.
רגעי השיא ונקודות השפל שפורטו עד כה אינם יכולים להסתיר את הנתון המרכזי, שבו משתכשך הקולנוע האיכותי כבר שנים רבות: העובדה שתש כוחם של כמה מראשי הדורות הקודמים הטובלים כיום בבינוניות מתסכלת. "חולייטה", החדש של פדרו אלמודובר הוא כזה, וגם "היא" של פול ורהובן ההולנדי, וגם "מדמואזל" של פארק צ'אן־ווק הקוריאני. למרבה הצער, גם "אני, דניאל בלייק", הזוכה הגדול, כלול ברשימה הלא ממש מלהיבה הזו.
התרעות פיקוד העורף