מטאל ערבי ישראלי: "אי אפשר לעבוד על דו-קיום, צריך לחיות אותו"

"מגיל צעיר אני מוחה", הוא מסביר. "אף פעם לא לקחתי דברים כמובן מאליו. שאלתי למה זה ככה ומרדתי. תמיד הייתי העוף המוזר בבית הספר. זה לא היה פשוט, אבל הלכתי עם האמת שלי והנה, עובדה, אנשים מאמינים בזה ויש לי קהל מעריצים". בימים אלו הוא מסיים את העבודה על אלבומו הראשון, "סירק" (קרקס בעברית), שיכיל עשרה קטעים, כל אחד מהם בסגנון מוזיקלי שונה – "אינדי ערבי", לדבריו - ובקשת רחבה של טקסטים המסכמים מסע של עשר שנים. "האלבום נכתב בתקופה די ארוכה, שש או שבע שנים, שבמהלכן עברתי המון דברים: עזבתי את 'חלאס' והתגרשתי. כל שיר כזה הוא בעצם תחנה ומקום בחיים שלי. סוג של מסע".

בשירים של "חלאס" יצאתם נגד מנהיגים ערבים. כתבתם לדוגמה: "על מרקעים רואים ארמונות, משרתים וחיילים/ אבל בין אבני השוק יש ילדה רעבה שלא מצליחה לישון/ ואומרים לנו איחוד ערבי נגד האויב ונגד הדיכוי/ אבל מה יש לי להגיד חוץ מזה שהמלך הוא עירום".

"זה היה אחד השירים הבודדים שבהם אמרנו את מה שחשבנו. לרוב ניסינו אז לקפץ בין הטיפות ולא להרגיז אף אחד. בכל כתבה ובכל הצהרה שלנו, במכוון או בטעות, תמיד צד אחד התרגז והיינו צריכים להסביר את עצמנו. בסוף הבנתי שצריך ללכת עם האמת ולא לפחד לומר את מה שאני חושב. זה המוטו שלי: אני חושב ופשוט אגיד את זה", אך עתה, לטענת בירומי, הוא כבר לא מפחד ולא מנסה לקלוע לטעם של אחרים "וזה לא רק בטקסטים. באלבומים של 'חלאס' ניסינו לקלוע לטעם של הקהל ולבדוק איפה זה תופס אותם. באלבום הזה אני כבר לא מפחד. אני נוגע ומנסה, ועושה את המוזיקה שאני אוהב".

"יש לי דעות ברורות: אני לא נגד - אני בעד. בעד חיבור. בעד להיות יחד. העבר הוא זיכרונות והעתיד גם לא קיים ואף אחד לא יכול לנבא מה יהיה. מה שנשאר זה ההווה, והשאלה היא אם אני רוצה לחיות כאן ועכשיו במלחמות או ביחד, וזה מה שאני אומר לכל מי ששואל מה הדעה הפוליטית שלי. אני לא רוצה לבזבז את הזמן בלהאשים ולהתקרבן, אלא להשקיע את היום כדי להיות ביחד".

"אני לא מאמין בלעבוד על דו-קיום, אלא להיות בזה. בלהקה שלי יש ארבעה נגנים יהודים, ובחיים לא היו לנו ויכוחים פוליטיים. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, וזה מרגיש טבעי ורגיל. זה כל הקונספט: להיות בדו-קיום ולחוות אותו כקיום לכל דבר. לא כדו-קיום. גדלתי דלת מול דלת עם משפחה יהודית ובחיים לא היה בינינו ריב. רבנו עם השכנים הערבים ולא איתם. תמיד בפסח היו מביאים אלינו את החמץ שלהם. בחנוכה היינו אוכלים סופגניות ביחד, ובחגים שלנו היינו עושים על האש. אני חושב שבמובן הזה עכו היא דוגמה לחיים משותפים".

בירומי נולד בעכו למשפחה מוזיקלית. אביו הכיר את אמו כשהגיע ללמוד לנגן בעוד אצל אביה. בהמשך הפך האב לעובד של חברת צים, וטייל בכל העולם כשהוא אוסף תקליטים ומביא אותם לבנו המשתוקק. "הייתי שומע את הדורז, פינק פלויד וביטלס, וגם את המוזיקה המצרית הכבדה. אני זוכר את עצמי יושב על הפטיפון, שומע אום כולת'ום ואחר כך את אבבא. החיבור הזה קסם לי".

עם החלום לעסוק במוזיקה, בירומי קצת הלך לאיבוד. "לא הצלחתי לשמור על עבודה יציבה ולא האמנתי בקריירה", הוא אומר. "אני היחיד במשפחה שלי שאין לו תואר. אפילו לא תעודת בגרות. כל הזמן חשבתי שאני סתום, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי שאני חכם".

בסאם בירומי, 12.7, שלישי (היום), 22:00, אברקסס, לילינבלום 40, תל אביב; 29.7, סינקופה, חיפה