בעוד הזוגות נוחתים בדרום קוריאה, ישר על רכבת הרים שהיא פחד אלוהים, המחשבות שלי עדיין בריו דה ז'נרו וכולי באקסטזה כמו כל עם ישראל, שזכינו במקום השלישי בג'ודו נשים. אולם לפתע ומשום מקום, ההתלהבות הופכת למלנכוליה ואני נתקפת ברחמים עצמיים. אני מרחמת עלינו, על המדינה הקטנה הזאת שהפכה למוקצה בעיני רבים בעולם (אפילו לא נותנים לה להיכנס לאוטובוס ולהתערבב עם אחרים) והיא כל כך רוצה לנצח לפחות במשחק אחד, ואפילו להסתפק במדליית ארד אחת, בשביל להציל משהו מן הכבוד האבוד.
והייתי יכולה להמשיך ולהתעצב על לבי ועל מצבנו העגום בעולם כי אני טיפוס חרדתי, פרנואידי ודיכאוני, אבל אז שמעתי את אלכס צוחק צחוק משוגע על רכבת ההרים וחשבתי שעדיף לצחוק, אפילו מתוך היסטריה, מאשר לשקוע במרה שחורה, גם אם החיים שלנו הם רכבת הרים מטורפת אחת גדולה שלא עוצרת, ואנחנו נאחזים בו בשארית כוחותינו שלא ניפול. ולא נפלנו הפעם. ירדן ג'רבי דאגה לכך.
אפילו הריב של השפלנים, רק בגלל שאורי לא רצה להחזיק דגים, ויכול היה להוות איזושהי נקודת מפנה ביחסים ביניהם, או ליצור איזשהו מתח מסקרן, התקלקל. כבר היה ריב כזה בדיוק במשימה אחרת והסתיים בדיוק כמו בפעם הזאת. אז במקום לחפף את העניין ולתת לנו רק את הצימוקים של הריב, גם אם הם נלעסו בעבר ונהיו קטנים ומצ'וקמקים, החליט עורך התוכנית לסחוט אותו עד הטיפה האחרונה.
"אני לא בוייב, אחי, אני לא יכול. אתה כן יכול, אני לא יכול, אתה כן, אני לא, וככה הלוך וחזור בערך 500 פעם. בעצם היה משהו שונה בריב הזה, כי הפעם בן התייאש לגמרי מאחיו והחליט ששוברים את הכלים ולא משחקים יותר, ואני כל כך רציתי לראות אותו גבר שעומד מאחורי המילה שלו. הוא לא. שניהם חזרו למשחק כמו ילדים טובים. כמה מפתיע.
לרגע, התגעגעתי למפיק הסדיסט והפסיכופט של "האמזונס". הוא בטוח לא היה נותן להם סתם להסתחרר ברכבת ההרים. הוא היה עוצר את הרכבת כשהיא נמצאת בנקודה הכי גבוהה והיה אומר להם לנסות עכשיו לרדת ממנה בכוחות עצמם. או אומר להם שאם הם לא מצליחים להעביר תוך דקה לדוכן המתאים את הדגים שנראו יותר כמו חתיכות סלעים, הם חייבים לאכול אותם, כולל הסלעים, ומי שיקיא אותם, יבלע את הקיא של עצמו. להזכירכם שבאמזונס, הם אפילו בלעו את מה שהזקנות האינדיאניות ירקו.
התרעות פיקוד העורף