זוכרים את צ'ארלי צ'אפלין בסרטו המפורסם "זמנים מודרניים", כאשר הוא עובד על פס ייצור באחד המפעלים, ומצאת החמה עד צאת הנשמה מהדק אלפי ברגים אחד אחרי השני בלי להפסיק, עד שבשלב מסוים הוא מתחיל להתחרפן?. אפילו הילד בן ה-6 שלי מת עליו, למרות שבגילו הוא אמור ליהנות רק מ"בובספוג" וכאלה.
הפרק האחרון של "המירוץ", כאשר הזוגות נוחתים בווייטנאם, הרגיש לי בערך כמו שהרגיש צ'אפלין. פרק נטול השראה, משוכפל ומשוחזר עם אותה דינמיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה עד אובדן חושים. רצים רצים, קורעים את המעטפות, שוב רצים, מחפשים ספרות, (משימה שכבר הייתה בשוק הדגים), רצים רצים, מחפשים מספר מסוים בין מיליון טוסטוסים (משימות ה"מחט בערימת שחת" לגמרי נמאסו), מוצאים, רצים רצים, שוב רוקדים, "אולי יש לך ביטוח, אבל אין לך הראל", מלהגת המעצבנת הזאת בהפסקות שבין לבין, המתולתלות צורחות "ט'נק יו ט'נק יו", יוסיאל מטרטר בראש וצחוקה הרועם והמאולץ של יעל עושה לי סיוטים בלילה (ידידיה מ"אמזונס" כבר היה מזמן קופץ ראש לנהר, מכול הרעש הזה), "גו פסט גו פסט" צועקים לנהג, "זו משימה קשה מאוד לחפש ספרות כשאתה לא יודע היכן לחפש" אומר רז, אומרות המתולתלות, אומרים הצרפתים, אומרים השאר, ואם היו מוחקים את כל החזרות האלה, יכלה העונה להסתיים כבר מזמן, עונה שאני אישית כבר מיציתי ונראית כאילו לא תסתיים לעולם.
הפתעות גדולות באות באריזות קטנות. האריזה של "המירוץ" עשויה מכל כך הרבה שכבות מיותרות, ועד שמגיעים להפתעה, אתה נאלץ לעבור בדרך הייסורים שעבר ישו בוויה דולורוזה, מלבד כמה נקודות אור ספורות בדרך, כדוגמת אותו רגע קורע שיוסיאל התמרח על מקלות הבמבוק כמו בובת סמרטוטים, וסירב בכל תוקף לנחות על ערימת הקש.
תשאלו, אם כך, למה אני צופה בתוכנית? בגלל שאני עדיין סקרנית לראות את ההפתעה. הרי בלבנו כולנו נשארנו ילדים.
גם ששת הזוגות שנותרו, על אף היותם אנשים נחמדים וסימפטיים לכשעצמם, היו יבשים וחסרי מעוף בפרק הזה. במקום לנסות להפיל את היריב במכות כרית, הם ישבו על מקלות הבמבוק ולא זזו, כאילו זאת הברקה גאונית. עד שיש כבר משימה עם קצת אקשן, הם יושבים שם ובוהים. תלמידי ביה"ס הווייטנאמים שצפו בהצגה העצובה הזאת היו מנומסים מדי. בארץ זה לא היה עובר בקלות. הילדים שלנו המפוצצים באנרגיות היו צועקים: מכות, מכות...לפחות השפלנים ניסו להרביץ, כי אחרת בשביל מה תקעו להם כרית ביד?
ובנוסף לכל, הצליחו כמה זוגות להרגיז אותי נורא. למה לעזאזל הם תמיד שמים בלוח העצירה את ג'וזי ואלכס היקרים והחביבים? בגלל שיש להם מבטא, אז קל יותר להפוך אותם לשעיר לעזאזל? ומה עם "הדרת פני העולים החדשים" (למרות שג'וזי כבר 10 שנים בארץ) בסוף אני באמת אשתכנע שהעם שלנו לא יודע לקבל את השונה, כמו שנאמר ונכתב רבות בנושא.
עמית ורז אף לא מתנצלים שהם שמים את השמות של הצרפתים. הם אפילו עושים זאת בהנאה גדולה. אז מה אם הם פעם נעלבו מהם? אפשר לחשוב שג'וזי ואלכס הסגירו סודות מדינה. "אין לנו חיבור ברמה החברתית", אומר רז כאשר הוא שם את השמות שלהם, ועמית מאשר. הופה! יצא המרצע מן השק. וכי למה אין חיבור ברמה החברתית? אולי כי רז ועמית לא ממש אוהבים את הבדלי התרבות ביניהם? הלו?
בינתיים, ג'וזי ואלכס גדלו על ברכי אחת התרבויות המפוארות ביותר. אלא אם כן זה לא נחשב, כי בעיני עמית ורז הפולנים, ג'וזי ואלכס הם ה"פרענקים" של הצרפתים, כי הוריהם יוצאי צפון אפריקה. כמובן שאני רק מעלה השערות וייתכן מאוד שעמית ורז, מהקנאה, פשוט לא מתחברים לאנשים שמדברים בשפה הכי יפה בעולם.
ובנימה אופטימית זו וניחוח צרפתי: עמית ורז, אתם ממש לא "פורמידבלה".