"מייקל מור בטראמפלנד", יס דוקו, יס VOD, 1.11

מה היה לנו: "מייקל מור בטראמפלנד" הוא סרט נפלא משום שמור נוקט דרך מוזרה עד מאוד - הוא אינו מתלהם. אינו צורח. מייקל מור - עד כמה שהדבר נשמע בלתי מתקבל על הדעת - פונה אל שכלם של אנשים.

לא צפיתם עדיין ב"מייקל מור בטראמפלנד"? שימו עליכם נעלי ספורט, ורוצו. ליס VOD, למישהו שיש לו יס VOD. לא צריך גרביים. לא צריך לשרוך שרוכים. רוצו.

הבמאי מור, הדוקומנטריסט הנהדר, החכם, השנון, יוצא הדופן (יש שם תואר משבח שהחמצתי, מלבד כמובן אתלטי ויפה תואר?), נסע לעיירה ווילמינגטון שבאוהיו, מקום שבו גבר טראמפ על הילרי בסקרים בהפרש גדול, כדי לתת מופע משלו, שבו הוא מסביר מדוע לדעתו קלינטון

היא מועמדת מתאימה יותר לתפקיד הנשיאה מאשר טראמפ.

"מייקל מור בטראמפלנד" הוא סרט נפלא לאו דווקא משום שאני תומך בהילרי קלינטון. אני כן תומך בה, אבל גם חושב שכדור הארץ יהיה מקום מעניין הרבה יותר עם טראמפ בבית הלבן. כמובן שהוא לא יגרש מקסיקני אחד, לא יבנה סנטימטר חומה, יברח מנושאת המטוסים הראשונה שפוטין ישלח לים התיכון, לים סין, לאמבטיה האישית שלו, אבל הוא יחפור. אוי, כמה הלשון שלו - נמר של נייר שכמותו - תחפור. יאיים על פוטין, ינבח על קים, ישלח את ה–FBI למצוא לו שעיר לעזאזל לחוסר העשייה שלו בדמות מוסלמי שנשוי למקסיקנית עם ילד שחור.

הילרי, אשת עשייה אפורה שכמותה, תנסה להפוך את העולם - אלוהים יברך אותה - למקום הרבה פחות מעניין לחיות בו. פחות דרמות, פחות דם, פחות מוות ממגיפות, יותר התמודדות עם הבעיות הקשות והאמיתיות שהסביבה החולה שלנו לוקה בהן.

מייקל מור הגיע עמוק למעוזו של טראמפ כדי לספר להם את זה. כמובן, הוא נתקל בקבלת פנים קפואה. בעל התיאטרון שאירח אותו זכה לאיומים מצד העירייה שלא יקבל עוד סיוע כלכלי, אבל החליט לפתוח את שעריו למור, וכך, מול אולם חצי ריק, יצא הבמאי לדרך.

מה שעושה את הופעתו של מור לנפלאה כל כך הוא הסגנון שבו הוא משתמש כדי לטעון את טענותיו. הוא נוקט דרך מוזרה עד מאוד - הוא אינו מתלהם. הוא לא צורח, הוא לא מעלה טונים, והוא אינו משתמש במילים ריקות כדי להמריץ את היצרים הקדומים של האיש מאוהיו. עד כמה שהדבר נשמע בלתי מתקבל על הדעת, מייקל מור פונה אל בינתם של אנשים.

כבר שכחנו מה זו בינה בכל הקשור לדיון הפוליטי. שכל. שיקול דעת. הבו לנו קלינטון, טראמפ, פוטין, ביבי, שרה, ליברמן, ותוך שנייה אחת אנחנו מוכנים לשסע בצרחות את המתנגד. מייקל מור, קשה להבין את זה, פוצה את פיו, ומדבר. טוען טיעונים. מחבר מילים למשפטים, משפטים לרעיון. מה זה הדבר הזה? כלומר, מה נהיה?

הכלי היחיד שבו מור משתמש, מלבד שכלו החריף, הוא הומור. הוא מחקה את טראמפ, אומר שאם יזכה יחלק כל סופשבוע שני גרם גראס לכל אמריקאי, מגחיך את ההבטחות המופרזות של המועמד הרפובליקני לחומה ולגירוש.

כשמור מציב חומת קרטון סביב קבוצת מקסיקנים ביציע, ומרים רחפן לעקוב אחרי קבוצת מוסלמים בפינה אחרת, הוא מצחיק - וגם מעורר אימה. כשהוא טוען כי מפחדים מהילרי כי אחרי שמונה שנים של נשיא שחור באה עכשיו אישה, ומי יודע מה יהיה אחר כך - נשיא גיי? טרנסג'נדר? - האולם צוחק ומשקשק. לא מהלהט"בים אלא ממעוררי השנאה.

מי שהגיע לסרט "מייקל מור בטראמפלנד" כאיש קלינטון, לא יוכל לצאת מחוזק יותר בדעתו. תומכי טראמפ יכולים לצאת לפחות מגורים למחשבה. אלה וגם אלה בוודאי נהנים מטלוויזיה נפלאה.

"מסובך", ערוץ 10, מוצאי שבת, 22:20

מה יש לנו: "מסובך" מעצבנת כמו חייו של הגיבור. הדמויות עשויות שרבוטים גסים מדי. רן שריג מתקשה לגעת ברגשות אמיתיים. הוא מתחכם. הוא מזייף. איפה שמתי את השלט?

התחושה הראשונה שעלתה בי כשצפיתי ב"מסובך" הייתה צער. צער על שחלצתי את נעלי הספורט מהאייטם הקודם, שהיו מאפשרות לי עכשיו להימלט במהירות רבה יותר ב"מסובך". בסוף נשארתי עד סוף הפרק. חובה מקצועית, אתם יודעים.

עד הופעת הכתוביות בסיום, הצער התחלף בעצבים ובאי נוחות. החיים של הגיבור דורון אדר, בגילומו של כותב הסדרה רן שריג, הם מרגיזים ולא נוחים, והתחושה הזו עוברת היטב לצופה, אבל רק חלקה כמעשה אמנותי מכוון. אי אפשר לעצבן צופה בלי הפסקה, כי בסוף הוא ישלטט לערוץ נוח יותר לבריאות. "מסובך", וזה כישלונה הראשון, מעצבנת בקצב בלתי נפסק גם בגלל קצב ואופן חייו של הגיבור, גם בגלל ההפרזה בעצבון, וגם בגלל חלקים בה שעשויים באופן לא מדויק.

"מסובך". צילום: עידו לביא

הדמויות עשויות שרבוטים גסים מדי. עירית לינור, בתפקיד האישה הראשונה, משחקת פמיניסטית בחצי לירה, כשהיא מדקלמת טקסטים שעירית לינור הכותבת לא הייתה מוציאה תחת ידה. חצי לירה צריכה להיות חצי לירה. לא 20 אגורות, לא 60. "אישה רוצה לחזור הביתה ולהניח את הראש על כתף של מישהו ואין לה. היא לבד. בעולם היום אישה היא לבד". זה לא פמיניזם שחוק. זה סתם טקסט רע שלא משיג מטרה של ביטוי פמיניזם שחוק.

לא הייתי מתעכב על שורה אחת, אבל הטקסטים הרעים חוזרים מפי כל הדמויות. שריג מתקשה לגעת ברגשות אמיתיים. הוא מתחכם. הוא מזייף. "אתה חושב שמשום שאני רוסייה ואמרת לי מילה טובה אני אקח אותך לחדר השני ואמצוץ לך?". בחיאת שריג.

אני מבין שבאיזה אופן הסדרה משקפת את מצבו של שריג, גרוש פעמיים, עם ילדים/ילדות משתי הגרושות, שמתמודד עם הבעיות הכרוכות במצב המשפחתי הלא פשוט. מאחל לו מה שהוא מאחל לעצמו. מבחינה טלוויזיונית, המשפחתולוגיה שלו היא חסרת משמעות כלפי הצופה. לפחות העצבים ואי הנוחות שהמצב מעורר בו ומקרין על יצירתו מורגשים היטב. ועוד איך מורגשים.

ערוץ הספורט מסקר את מכבי תל אביב בכדורסל

מה יש לנו: פעם היו פה שדר אחד ופרשן אחד. היום יש שלושה באולפן, שלושה במגרש, שניים על הקווים, ולכל אחד יש משהו חכם להגיד. הברברת כל כך גדולה שבא לך לתת להם בפיקנרול.

מכבי תל אביב זכתה תמיד בסיקור רחב ונרגש בתקשורת הספורט שלנו, בעיקר כי לא התרחש הרבה מלבדה בסדר גודל דומה. במקביל למכבי התפתחה תרבות הסיקור והפרשנות, ששואבת את יסודותיה מליגת ה–NBA האמריקאית. ויהודים כמו יהודים, חייבים להיות חכמים יותר, להבין יותר, לדבר יותר בשפה של אנשי מקצוע, גם אם המשמעות היא שהצופה הולך ומתרחק מהלהג הקשקשני על המסך.

לא ספרתי צופים, אבל אני מוכן להתערב ש–95% מהיושבים בסלון לא יודעים מה זה פיקנרול, פלקס ושאר אגוזי קוקוס קשים שמשליכים עליהם מדי שידור. הם מתייחסים לכך כמו לנאום של ביבי והרצוג במושב פתיחת הכנסת - נכנס לאוזן אחת, יוצא מהאוזן השנייה, ושלום על ישראל.

פיני גרשון. צילום: אסף קליגר

העונה, אולי לנוכח הדרמות שמתחוללות במכבי תל אביב, נתקפו הערוצים בייחום הורמונלי מיוחד. כבר לא די בשדר אחד ובפרשן (זוכרים את הימים של יורם ארבל ואריה מליניאק?). עכשיו יש צורך בשלושה שדרים ופרשנים באולפן, שלושה במגרש ועוד שני שדרי קווים. והרי לכל אחד יש מה להגיד. איפה היהודי שאין לו מה להגיד? ואם דני פרנקו באולפן אמר "פיקנרול", אז פיני גרשון יגיב ויספור ריבאונדים פר דקות, יחלק בקוטר המעגל ויכפיל בריבוע. ולזה קוראים פיקנסלייד. נכנס לאוזן אחת, יוצא מהאוזן השנייה, ושלום על ישראל.

ואין אף אחד בערוץ הספורט שמרגיע את ההשתוללות, שבטוח יש לה משמעות לצוות המקצועי של מכבי תל אביב, אבל מה הקשר בין אלה לצופים? הנה שאלה ששאל פיני גרשון - פחות או יותר - את מאמן מכבי, רמי הדר, אחרי הניצחון על ז'לגיריס בשישי שעבר: ב–23 דקות לקחו שלושת הגארדים 17.9 ריבאונדים, בעוד בשבוע שעבר הם לקחו אותו מספר ריבאונדים, אבל ביותר דקות כששיחקת עם גארדים ישראלים.

כאן, תסלחו לי, איבדתי את קו השאלה, לדעתי גם גרשון איבד. רמי הדר לכסן מבט לגרשון שאמר פחות או יותר: תגיד, התחלקת על השכל? איזה מזל שהיום כל כך קל לשלטט לערוץ אחר, בפיקנרול כמובן.

"מייקל מור בטראמפלנד": הסרט שפונה אל השכל

מייקל מור מופלא משום שהוא פונה לשכלם של האמריקאים. רן שריג מעצבן ב"מסובך" כי הוא לוקה בהתחכמות יתר. ומי יעשה סוף לקשקשת של פרשני הכדורסל בישראל?