מהמבט של מיכל אפשר לדעת האם היא מסוקרנת, מאותגרת או מתרגשת. המבט החם והמחבק של חיים כהן תמיד מקרין אמפטיה וקבלה, גם אם המתמודד יהיה הכי שנוי במחלוקת. אייל שני, משורר האוכל הלאומי, מאוד צמא לדעת ולהכיר את סיפורי החיים של המתמודדים והוא יושב שם, פיו פעור ועוד מעט יפצח במשפט הזוי כמו: "זה כאילו כל הכפתורים לא מכוונים נכון, אבל כל הכפתורים הנכונים נמצאים".
האמינו לי שלקח לי בערך שעה לשנן את השורה הזאת כי אף פעם לא הייתי טובה בללמוד טקסטים בע"פ, אם לא הייתי מבינה את משמעותם. אייל תמיד ממציא את עצמו מחדש בעזרת דימויים שקולחים ממנו במין טבעיות בלתי נשלטת או ניתנת לריסון, באמצעות שרירים לא רצוניים של דמיונו הפרוע.
רושפלד, לעומת זאת, הוא חידה. עיניו תמיד משדרות את אותו מבט כחול ונייטראלי, נטול כל רצון להזדהות עם מתמודד כזה או אחר. אף פעם אי אפשר לנחש האם רושפלד מרוצה מהצגת היחיד שמישהו מריץ במטבח ומה יהיה גזר הדין שהוא יקבע למתמודד. פה ושם אפשר לראות בעיניו ניצוץ של סקרנות ואתה כמעט בטוח שהפעם הפסיקה שלו תהיה חיובית, אבל אז, באופן לא צפוי, הוא קוטל את המנה.
התרעות פיקוד העורף