ההפקה התמקדה שוב בסיפורים אישיים ומרגשים, כדי לכפר על עונה שלא היה בה שום חידוש מרענן. מעבר לכך, השופטים זכו להיות באור הזרקורים ולא המתמודדים, שבדרך כלל צריכים לקבל את רוב הפוקוס. הסיבה לכך היא גם השעמום שליווה את רוב העונה, וגם, מה לעשות, את הבישולים שלא הפתיעו כמעט אף אחד.
כולנו זוכרים את הסיפור עם רושפלד, שדיבר בצורה מזלזלת ובצורה לא מעניינת כלפי מתמודד שרצה לעבור שלב, ואם זה מה שנזכור מהעונה הנוכחית, אז זה אומר דרשני. ההפקה היתה חייבת לחשוב קצת מחוץ לקופסה, ולא ליצור רושם שיש כביכול איזה בן מועדף. בסוף התוכנית הציגה מיכל אנסקי את ההרשמה לעונה הבאה, וחוץ ממשתתפים חדשים, הגיע הזמן אולי לחשוב על משימות חדשות, וריענון קל בקונספט.
חיים כהן הוסיף קיטשיות מפוארת לכל ההתרגשות כאשר כמעט נחנק מדמעות עם הדחתה של סופי מדו קרב הענקים ונזכר בנוסטלגיה מתרפקת על תבשיל השעועית שפעם הכינה, שלעולם הוא לא ישכח. אני בטוחה שאם יבקש יפה, היא תמיד תוכל להכין לו שוב סיר שעועית מהביל מבית סבתא מלבנון.
סופי, השפית העירומה שהודחה שנייה יצאה מהמערכה בראש מורם כשבגדיה על גופה וגאה במטבח הלבנוני המסורתי שהביאה עימה לתוכנית ודבקה בו בנאמנות עד הרגע האחרון. זו הייתה יציאה מהתחרות מכובדת ואצילית כאשר בחיוך רחב היא הודתה לשופטים ואמרה את אחת מאותן הקלישאות שתמיד נעים לשמוע ולהיאחז בהן על אף שקשה ליישם אותן בצורת החשיבה שלנו: לא הניצחון חשוב, אלא הדרך אליו.
התרעות פיקוד העורף