"כשהייתי בן 4, הרגשתי לראשונה שיש לי כוחות על–טבעיים. זה קרה לי כשאכלתי מרק, לא זוכר איזה. פתאום הכף התכופפה לי בידיים. מי שטוען שזה היה קסם, מדבר שטויות. בגיל כזה אף אחד לא יכול להיות קוסם. הכל כוחות. כשראיתי שיש לי אותם, בבית הספר הדהמתי את הילדים בהזזת מחוגים ושיגעתי את המורים, כשבאמצעות טלפתיה אני, לא בדיוק תלמיד מצטיין, אחד שפעם כמעט נשאר כיתה, העתקתי מתלמידים אחרים. כך הכל התחיל".
הילד הזה מבית הספר "אחד העם", בתל אביב, היה אורי גלר. ב–20 בדצמבר 1946, השבוע לפני 70 שנה בדיוק, הורידו הכפיות בתבל את דגלן לחצי התורן, כשב"עין גדי", בית חולים קטן בלב תל אביב, בא לעולם גדול אויביהן עלי אדמות. אורי, קראו לו הוריו, מרגרט ויצחק גלר. כשעבר עם אמו לקפריסין, לאחר גירושיה ונישואיה ליהודי הונגרי שחי שם, הוסיפו לו בנמל את השם ג'ורג'. לימים ג'ורג' נעלם. גם השם פרויד, שהוצמד לו כשהשתקע בבריטניה, נעלם מתעודותיו. נשאר אורי גלר, המותג והאיש, שהיה לאגדה בינלאומית בחייו.
אל נבכי חיים אלה, עם כל רגעי הגאות והשפל, אני עורך עם גלר מסע מרתק וחושפני דרך התחנות שעבר עד הלום. לשם כך אין צורך להרחיק עד אחוזתו המפוארת על גדות התמזה, המצפה לרוכש שיהיה מוכן להשליש לידיו אי אלה עשרות מיליוני לירות שטרלינג. במקום זה, אנחנו מסובים בדירתו הנוכחית ביפו העתיקה. שלושה מפלסים - וצפוף, עם מראות על הקירות ליצירת אשליית מרחב. על רקע נוף עוצר נשימה של הים התיכון וצלילי המואזין, העולים מהמסגד שממול, גלר, דק גו וחייכן, מבטיח לספר הכל. או כמעט הכל. כבר מתחילים.
"כך, בלי שהבנתי מה הולך, אני הילד מצאתי את עצמי כבלדר בשירות המוסד. י' היה שולח אלי מכתבים עם בולים מכל מיני מדינות ערביות ולפי הוראה שלו היה עלי להעביר אותם לשגריר הישראלי בניקוסיה. פתאום הרגשתי כמו גיבור אחד מסרטי הריגול שהייתי רואה בקולנוע ‘מתמיד'. לא פעם אני חושב שאם הוא לא היה נופל במהלך שירותו בצנחנים, לפני מלחמת ששת הימים, הייתי עד היום איש מוסד, מרגל–על, הרחק–הרחק מכל הקריירה שנהייתה לי".
"פעם ביקש אותי להפנט אותו כדי שייגמל מאכילת ג'אנק פוד. תוך כדי כך עשיתי מעשה לא אתי. לאחר שהכנסתי אותו להיפנוזה עמוקה, שאלתי אותו אם אי פעם פגע בילדים, והוא ממש צעק שמעולם לא פגע. מאז אני משוכנע שהוא היה חף מפשע ונעשה לו עוול. מרוב נאיביות, הוא היה אידיוט, כשסיפר לעולם איך אירח ילדים שאהבו אותו והשקה אותם בחלב חם. מייקל לא הבין שבמבט מבחוץ זה נראה היה לגמרי אחרת".
"כאן אגלה מה שאולי לא יודעים כאן - לכל מלחמה שהייתה בארץ חזרתי. במלחמת לבנון הראשונה נכנסתי אחרי הטנקים לתוך לבנון. ובצוק איתן הייתי בנחל עוז, כשמחבלים פלשו מהים. לא אתחיל לספר מה עשיתי במלחמות כאן, אבל הרגשתי צורך כל מלחמה לבוא הנה. כי תמיד ברור לי שאלמלא הקהל בארץ, לא היה אורי גלר. אף פעם לא שכחתי מאיפה באתי, לכן אני מחזיר אהבה על אהבה".
התרעות פיקוד העורף