הקריירה של גרוס (42) סיפקה לא מעט להיטים במרוצת השנים. הוא חתום על שתי העונות הראשונות של "רק בישראל", שהגישו ארז טל ואורנה בנאי. עם טל פיתח את השעשועון "הכספת", שעשה היסטוריה כשהיה הראשון שנמכר למדינות בעולם. הוא כתב טקסטים ל"כוכב נולד" ועשה מהפכה בעולם הטלנובלות המקומיות עם "דני הוליווד" ו"השיר שלנו" וראה גם את "תנוחי" עולה לאוויר. "אם יש תבלין סודי, אין לי מושג מהו", מבהיר גרוס. "יש בי רצון ליצור בסדרה עולם שהוא לא רק מצחיק או רק דרמטי, אלא מין קוקטייל ששומר על אהבה לדמויות גם כשהסיטואציה מופרכת. אולי יש בי גם איזה רצון לא בדיוק מודע להפתיע או לחדש משהו. את 'השיר שלנו' כתבתי אחרי שנדלקתי על סדרות יומיות בהוט בתור צופה. אז חשבתי שאפשר להוסיף מוזיקה, שירים, עלילות משנה יותר מצחיקות וסצינות המוניות וגם מודעות עצמית. כשאני כותב, אני צוחק ובוכה מול המחשב. אחרי כמה חודשים אני שוב צוחק ובוכה באותם מקומות בחדר עריכה. חודש אחרי אני רואה שהאנשים שצופים בסדרה בדרך כלל צוחקים ובוכים באותם מקומות. אני חושב שאם לא נתת את לבך בדבר שאתה יוצר - ולא משנה אם זו טלנובלה, דרמת מתח, ספר או מערכון – חבל על הזמן שלך ושל האנשים שאמורים ליהנות מהיצירה שלך".
חוץ מזה, הסדרות שכתבתי אף פעם לא היו רק קומדיות. הן משולבות בדרמות ובסיפורים שבלב, ועם דמויות עגולות ומתפתחות. מיקי אפלבוים מ'השיר שלנו', שגילמה מיה דגן, לא הייתה רק מצחיקה, היא הייתה גם קורעת לב. אנשים צחקו, אבל גם בכו על אמת בכל פרידה של רן ונינט, והיו בהלם אמיתי כשירו באניה בוקשטיין. העובדה היא שבגלל האיכות הזאת, של האמפתיה והסימפתיה שלא תלויה בזמן או מקום, הסדרות האלה עובדות עד היום. לא היה יום מאז 2004 ש'השיר שלנו' לא שודרה, ולא היה יום מאז 2007 ש'דני הוליווד' לא שודרה".
גרוס, אבא לאדם בן ה־10 ולרפאל בן 6 וחצי, ובן הזוג של מעצבת האופנה תמרה סלם, מרגיש שסדרי העדיפויות שלו השתנו כשהגיעו הילדים. אולי זו הסיבה שהלידה של שתי הסדרות שלו שמשודרות כיום הייתה רגועה יותר, שלא כמו פרויקטים אחרים שבהם היה שותף. "בסדרות קודמות הייתי רגיל לעבוד עם דרמות, עייפות, קיטורים וייאוש", הוא אומר. "הפעם הגעתי בשקט ובאהבה לשתי סדרות מאוד מאתגרות ומאוד אינטנסיביות שקרו באותו זמן, ועם זאת עבדתי ברוגע ובנחת, והגעתי כמעט כל יום הביתה לילדים בארבע, כשהם חוזרים מבית ספר. אפילו שנ"צתי לא מעט. זאת, אגב, ההוכחה שפחות חשוב מה ואיך עושים, אלא יותר חשוב מי זה הבן אדם שעושה. הגעתי לפרויקטים האלה שונה ואסוף, וגיליתי שגם הכתיבה שלי היא ממקום אחר, הרבה יותר ממוקדת ומדויקת. פחות מחפשת להרשים ויותר קשובה למהות שעולה מהתסריט".
במרכז "לצבי יש בעיה" (רביעי ושבת, רשת, ערוץ 2), שמוגדרת כדרמה קומית אוטוביוגרפית, עומד, כאמור, צביקה הדר, שמגלם כוכב טלוויזיה שחושש ששיאו מאחוריו ונמצא בעיצומה של התלבטות: איך ממשיכים הלאה בקריירה, ובעיקר איך חוזרים אל ההצלחה ללב הפריים טיים ולאהבת הקהל. בסדרה כמות לא מבוטלת של ביקורת על התעשייה שממנה מגיע גרוס. "זו לא ביקורת, אלא יותר הסתכלות קצת צינית מעורבת באהבה", מחדד גרוס. "אף פעם לא הרגשתי שאני חלק מהתעשייה, למרות שזכיתי להיות בצמתים מרכזיים שלה. תמיד הייתי חצי בחוץ חצי בפנים, בטח מאז שאני אבא. פשוט התנתקתי מכל הרייטינג, והדבר הזה פשוט לא בסיסטם שלי. גם עכשיו, כשחזרתי קצת למשחק בערוץ 2, אני לא מתרגש יותר מדי אם הרייטינג נורא גבוה ולא מורט שערות אם הוא קצת ירד. בסדר, זו לא האחריות שלי או המדד שלי להצלחה. לא אני מחליט על שעת השידור, לא אני מנהל את הפרומו, לא אני משבץ פרסומות ולא אני קובע אם ירד גשם או לא ירד גשם וזה יוסיף או יוריד אחוז ורבע רייטינג. אם יש לי ביקורת על התעשייה, זה על כמות הרוח והצלצולים שהתחום הזה מביא איתו. מצד שני, התחום הזה מאוד מושך, אפילו בישראל. התחושה, לפחות אצלי, היא שאנשים יותר משחקים מאשר עובדים. בקיצור, זה תחום נפלא ונורא".
התרעות פיקוד העורף