דובי גל (69) הוא שחקן, קומיקאי ובמאי קולנוע ישראלי. הוא שירת בלהקת פיקוד צפון, שיחק בתיאטרון, בין היתר בהצגה "נפוליון – חי או מת!", ובקולנוע בסרטים: "חסמב"ה ונערי ההפקר", "מלכת הכביש", "שוד הטלפונים הגדול", "מלך הסלים" ו"ד.צ חוף אילת". את השניים האחרונים הוא גם ביים. בשנות ה־70 השתייך לצוות השחקנים של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש", ומאז 1989 הוא משחק בהצגת הילדים "קריוס ובקטוס".
בימים אלה עסוק גל עד מעל לראש עם המופע החדש "לוס פיקודס צפונס", שבו הוא עושה עם מוצי אביב, אבי דור, אשר סיוון ואילן גלבוע מחווה לשירי ומערכוני להקת פיקוד הצפון לדורותיהם. כמו כן, הוא ממשיך בתפקידו האלמותי כקריוס בהצגת הילדים הוותיקה "קריוס ובקטוס".
"המופע הזה מעסיק אותי שוב בחדוות יצירה וכיף ששנים לא חוויתי", אומר גל על לוס פיקודס צפונס. "תמיד אהבתי לשיר. גם ב'ניקוי ראש' מוטי קירשנבאום נתן לזה ביטוי. כאשר אילן גלבוע הגיע עם אבי דור עם הרעיון של שירי ומערכוני להקת פיקוד צפון לדורותיה נדלקתי מיד, ואפילו לא תיארתי לעצמי איזה כוח יש לשירים האלה ולנוסטלגיה אצל האנשים. זו הרגשה נהדרת שהצלחנו להעביר את האנרגיות והכיף מהבמה ללבבות האנשים, זוהי שעה וחצי שבהם חוזרים לשיר ולחוות שוב את 'מלכות החרמון', 'גולני שלי', 'פרחים בקנה' ועוד".
על אף שהוא אוחז בדעות פוליטיות מוצקות למדי, בין היתר הוא מאמין כי הפתרון הטבעי לסכסוך נעוץ דווקא בדיאלוג עם ירדן (שממנה נלקחו השטחים ב־1967) ולא עם הפלסטינים, אין בכוונתו למנף את עצמו בשדה זה. “אני חושב שזה די מסוכן לאמן להתערב פוליטית בארץ כשכל הבעת דעה מעלה עליך כמויות של טוקבקים, או חרמות", הוא מסביר את רתיעתו. "בזמנו פחדתי לעשות תשדירי בחירות כשפנו אלי, ולמרות הפיתוי הכספי ידעתי שהעם שלנו, לצערי, מחולק לשניים. כל דעה של צד אחד זוכה לחוסר סובלנות וחוסר הקשבה מהצד השני. החוכמה היא להקשיב ולהפנים. לבדוק דברים לעומק. אבל אצלנו זה ישר הופך לטונים לא נעימים עם ספיחים של תוויות, חרמות, הכפשות, כמעט הוקעה מהקהילה. ייתכן שחסר לי אומץ, ואני בטוח שיכולת ההשפעה היא מזערית, אם בכלל, אז למה לי פוליטיקה עכשיו?".
בצעירותו ניסה גם דובי גל את מזלו במה שהייתה אז ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לא חלף זמן רב עד שמצא עצמו עושה את דרכו בחזרה לארץ. "נסעתי לאמריקה כדי להריח, להבין, לנסות", הוא נזכר. "מהר מאוד הבנתי שללא אנגלית מעולה הסיכוי להצליח נמוך מאוד. ייתכן שאם הייתה לי אנגלית טובה, הסטנד־אפ האמריקאי היה מרוויח אותי. אבל אני חושב באמת שמקומי כאן, ואולי אני יכול להצטער שלא השקעתי זמן או ניסיון לעשות חיבורים עם מפיקים בחו"ל, מה שנקרא קופרודוקציות, שכן בשנים האחרונות העולם נפתח ונהיה יותר קל לחבור ולתקשר עם אנשים מעבר לים. אם הדבר כרוך במגורים של כמה חודשים בחו"ל זו יכולה להיות חוויה נעימה. אבל לעקור? לעזוב הכל? את הבלגן? אין סיכוי. זו שייכות. עדיף צרות שאני מכיר, ששייכות לי, מאשר להתחבר לצרות אחרות. חוץ מזה אני די איש העולם הגדול - סקרן לגבי מקומות, צורות חיים אחרות, מנהגים. אני גם די מאמין שיש חיים מחוץ לכדור הארץ, והייתי מאוד רוצה לפגוש מי מהם שיבוא לבקר או שיזמין אותי לכוכבו המרוחק".
התרעות פיקוד העורף