דובי גל (69) הוא שחקן, קומיקאי ובמאי קולנוע ישראלי. הוא שירת בלהקת פיקוד צפון, שיחק בתיאטרון, בין היתר בהצגה "נפוליון – חי או מת!", ובקולנוע בסרטים: "חסמב"ה ונערי ההפקר", "מלכת הכביש", "שוד הטלפונים הגדול", "מלך הסלים" ו"ד.צ חוף אילת". את השניים האחרונים הוא גם ביים. בשנות ה־70 השתייך לצוות השחקנים של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש", ומאז 1989 הוא משחק בהצגת הילדים "קריוס ובקטוס".


 


האם היום לאור גילך ונסיונך ישנן יצירות ישנות שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז אולי?
"במבט לאחור אני נזכר מדי פעם ביצירה זו או אחרת ובודק עם עצמי את הרגשתי כלפיה. זה יכול להיות סרט שלם או אפילו קטע מתוך תוכנית טלוויזיה או הצגה. בהרבה מקרים אתה מרגיש, בפרספקטיבה של זמן, שהיה אפשר לעשות את הקטע אחרת. ומהרבה בחינות; קצב, המשחק - שלי עצמי או של הפרטנרים שאיתי - הטקסט, המסר וכו'. ההבנה שאת הנעשה אין להשיב היא אבן בוחן ראשונה בהתייחסות. גם ההשלמה שנכון לאותם ימים, בנתונים שהיו, ראיתי את מה שנוצר ופעלתי לעשותו בצורה הקומוניקטיבית שנראתה לי באותה עת על מנת שהצופים יתחברו אל הנושא. ברור שהיום, בהסתכלי על סרטים, אני מוצא נקודות שניתן לעשותן אחרת, לעומת קטעים שלמים מ'ניקוי ראש', למשל, שכאשר אני רואה אותם אני נפעם נוכח האקטואליות שלהם, נכון ל־40 שנה אחרי. אבל אני לא נותן לעצמי להתייסר יתר על המידה במחשבה שאפשר היה לעשות אחרת . השלמה, אמרנו? אמרנו".



כשאתה מסתכל אחורה על הקריירה המפוארת שלך, יש לך ביקורת על אופן ניהולה?
"במחשבות לאחור יש כמובן הרבה 'אילו' לגבי בחירות, החלטות, סירוב להצעות או פרויקטים שכן בחרתי ללכת עליהם במהלך השנים. בכללי, קריירה של אמן, ברוב התחומים, בנויה מעליות ומאתנחתות. יש שנים של פרץ יצירה ותנופת עשייה ויש תקופות רגועות של מילוי מצברים, חישוב מסלולים, בדיקת החלטות לאחור ולעתיד. לפעמים אין פרויקט מיידי, ואז אתה עסוק בחיפוש נושאים או פרויקטים שיעניינו אותך ברמה של הירתמות טוטאלית לדבר. התשוקה יכולה גם להטעות, כי לפעמים כשפועלים מרגש מסוים הוא יכול להתברר כמוטעה. אבל המשפט שאין בוכים על חלב שנשפך אולי לא נלקח מהרפת אלא מהבמה, או מסרט שעשית או סירבת לעשותו”.



אתה אחת מאבני היסוד של תעשיית הבידור, מה לדעתך התרומה הכי גדולה שלך בתחום?
"זו שאלה כבדת משקל שחייבת תשובה צנועה. המטרה היא לעשות שמח ולהעלות חיוך על פניהם של כמה שיותר צופים. גם בתורה זו נחשבת מצווה גדולה. בצדה של הכוונה לשמח קיימת לפעמים גם הכוונה להעביר מסר. לשמחתי , אני מקבל תגובות של אנשים שאומרים לי שגרמתי להם הרבה פעמים למצב רוח מרומם. אפשר גם לראות פן אחר של העשייה שלי בעבר, והיא 'ניקוי ראש', תוכנית הסאטירה המיתולוגית של הטלוויזיה. בתוכנית הזאת חשפנו תופעות שהפריעו לנו כעם וכחברה. יש אומרים שסאטירה לא משנה כלום, שעולם כמנהגו נוהג וימשיך להתגלגל הלאה למרות הביקורות, אבל עם או בלי קשר, לאחר התוכנית התקיימו בחירות, ולראשונה הוחלפה הממשלה וההנהגה בישראל. אז אולי גם פה עשיתי משהו?"



דובי גל ב"ניקוי ראש". צילום מסך



כוחה של הנוסטלגיה


בימים אלה עסוק גל עד מעל לראש עם המופע החדש "לוס פיקודס צפונס", שבו הוא עושה עם מוצי אביב, אבי דור, אשר סיוון ואילן גלבוע מחווה לשירי ומערכוני להקת פיקוד הצפון לדורותיהם. כמו כן, הוא ממשיך בתפקידו האלמותי כקריוס בהצגת הילדים הוותיקה "קריוס ובקטוס".



"המופע הזה מעסיק אותי שוב בחדוות יצירה וכיף ששנים לא חוויתי", אומר גל על לוס פיקודס צפונס. "תמיד אהבתי לשיר. גם ב'ניקוי ראש' מוטי קירשנבאום נתן לזה ביטוי. כאשר אילן גלבוע הגיע עם אבי דור עם הרעיון של שירי ומערכוני להקת פיקוד צפון לדורותיה נדלקתי מיד, ואפילו לא תיארתי לעצמי איזה כוח יש לשירים האלה ולנוסטלגיה אצל האנשים. זו הרגשה נהדרת שהצלחנו להעביר את האנרגיות והכיף מהבמה ללבבות האנשים, זוהי שעה וחצי שבהם חוזרים לשיר ולחוות שוב את 'מלכות החרמון', 'גולני שלי', 'פרחים בקנה' ועוד".



עוברת המחשבה "כמה היינו תמימים"?
"כן, עוברת. גם שתמימים היינו, וגם שאולי התקופה הייתה אחרת ואין מנוס - התמימות מאבדת מכוחה. ואולי זה כוחה של הנוסטלגיה, שרואה ומאירה את העבר בצבעים יפים מאלה שהיו אז באמת. כמעט בטוח שגם אז הסתכלנו אחורה לשנים קודמות יותר וגם נאנחנו על התקופה היפה, שלפני התקופה היפה, שהייתה ונגוזה".



אז אתה מאמין או לא מאמין בנוסטלגיה?
"זו אולי יותר שאלה של אוהב/ לא אוהב. אני חושב שאפשר ללמוד מהעבר ומהנוסטלגיה. היא יכולה לשמש כלי להשוואות ולמחשבות עתידיות. חשוב לאדם או לחברה לדעת מאין הם באו, ומסתבר שלרוב האנשים הנוסטלגיה עושה ויברציות טובות".



דובי גל עם משתתפי לוס פיקודס צפונס. צילום: נטלי כריזמה פיקסל



על אף שהוא אוחז בדעות פוליטיות מוצקות למדי, בין היתר הוא מאמין כי הפתרון הטבעי לסכסוך נעוץ דווקא בדיאלוג עם ירדן (שממנה נלקחו השטחים ב־1967) ולא עם הפלסטינים, אין בכוונתו למנף את עצמו בשדה זה. “אני חושב שזה די מסוכן לאמן להתערב פוליטית בארץ כשכל הבעת דעה מעלה עליך כמויות של טוקבקים, או חרמות", הוא מסביר את רתיעתו. "בזמנו פחדתי לעשות תשדירי בחירות כשפנו אלי, ולמרות הפיתוי הכספי ידעתי שהעם שלנו, לצערי, מחולק לשניים. כל דעה של צד אחד זוכה לחוסר סובלנות וחוסר הקשבה מהצד השני. החוכמה היא להקשיב ולהפנים. לבדוק דברים לעומק. אבל אצלנו זה ישר הופך לטונים לא נעימים עם ספיחים של תוויות, חרמות, הכפשות, כמעט הוקעה מהקהילה. ייתכן שחסר לי אומץ, ואני בטוח שיכולת ההשפעה היא מזערית, אם בכלל, אז למה לי פוליטיקה עכשיו?".



אבל אולי זה דווקא מקומם של אנשי התרבות לעצב דעת קהל?
“היו בעבר ניסיונות של אמנים להתערב מעט בפוליטיקה, אורי זוהר שתמך בזמנו ברבין ואחר כך העביר את תמיכתו לש"ס, זה, כמובן, לא צלח, שכן המבנה הפוליטי בארץ תלוי במרכזי מפלגה ובעסקנות שסוחטת ממך זמן ואנרגיה במקום להשקיע בדברים עצמם. מישהו פעם אמר שהכי קשה להיות ראש ממשלה במדינת ישראל. למה? כי יש שבעה מיליון אנשים שחושבים שהם יותר חכמים מכולם, ובטח שיכולים לעשות זאת יותר טוב ממך. המשפט שאומר 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן', הוא כנראה אחד מהדברים שמושיבים אותי חזרה בכורסה, למקום הנוח של לקטר מול המסך או מול חברים מבלי באמת לעשות משהו".



אז אתה מהמקטרים על מירי רגב או מאוהדיה?
"ראשית, אני לא שופט בן אדם כל כך מהר וכל כך בנחרצות, ואני תמיד משתדל לראות יריעה רחבה של דברים. היה צריך לתת לה לעבוד ואחר כך לבקר את מעשיה. ולעצם העניין, אני מסכים איתה שיצירות אמנות שרוצות לבקר או לתקוף או להשמיץ את המדינה שלי - בתור צבר שנולד כאן, עבר כמה דברים ואוהב את המדינה - לא צריכות לקבל תמיכה. אני לא אבקש תמיכה מאף גוף ציבורי או ממשלתי ואחר כך אשחט אותו. זה לא ברמת ההגינות שלי. ובתור משלם מסים ויוצר שלא מקבל תמיכות, בוודאי שאתנגד שמישהו כזה יקבל כספים. אני גם חושב שאמן צריך להופיע בכל מקום, בטח לא להעניש אנשים שיושבו פה או שם על ידי ממשלתם. אני גאה לראות את הדגל כחול־לבן מתנוסס, כמו שאמריקאים, אנגלים, קנדים ואוסטרלים גאים בדגלם. יש הרבה דברים בדמוקרטיה שלנו שעדיין לא מוגדרים, לא קבועים בחוקה וניתנים לפרושים שונים ומעוותים. תליית הדגל אינה התגרות באזרחים אחרים. ובכלל, אני חושב, בתור פמיניסט, שצריך להתייחס ולכבד אישה, בכל תפקיד, לא רק שרה, שעשתה משהו בחייה, עברה מסלול והגיעה לאן שהגיעה".



אופטימי אך מפוכח


בצעירותו ניסה גם דובי גל את מזלו במה שהייתה אז ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לא חלף זמן רב עד שמצא עצמו עושה את דרכו בחזרה לארץ. "נסעתי לאמריקה כדי להריח, להבין, לנסות", הוא נזכר. "מהר מאוד הבנתי שללא אנגלית מעולה הסיכוי להצליח נמוך מאוד. ייתכן שאם הייתה לי אנגלית טובה, הסטנד־אפ האמריקאי היה מרוויח אותי. אבל אני חושב באמת שמקומי כאן, ואולי אני יכול להצטער שלא השקעתי זמן או ניסיון לעשות חיבורים עם מפיקים בחו"ל, מה שנקרא קופרודוקציות, שכן בשנים האחרונות העולם נפתח ונהיה יותר קל לחבור ולתקשר עם אנשים מעבר לים. אם הדבר כרוך במגורים של כמה חודשים בחו"ל זו יכולה להיות חוויה נעימה. אבל לעקור? לעזוב הכל? את הבלגן? אין סיכוי. זו שייכות. עדיף צרות שאני מכיר, ששייכות לי, מאשר להתחבר לצרות אחרות. חוץ מזה אני די איש העולם הגדול - סקרן לגבי מקומות, צורות חיים אחרות, מנהגים. אני גם די מאמין שיש חיים מחוץ לכדור הארץ, והייתי מאוד רוצה לפגוש מי מהם שיבוא לבקר או שיזמין אותי לכוכבו המרוחק".



ממתי הזיקה הזאת לעב"מים?
“כבר שנים. מאז שקראתי את הספר המרתק 'מרכבות האלים' ואחריו את 'משולש ברמודה'. זה תפס אותי חזק. מבחינה סטטיסטית הדבר ייתכן גם אם יש 0.00001%. מרתק".



אתה אדם אופטימי?
"קשה לאדם להיות אובייקטיבי לגבי עצמו, אבל נראה לי שאני אופטימי, או רוצה להיות. רוצה לראות צדדים חיוביים ולקוות לטוב למרות שאני מודע לקשיים וערני למסביב. להגיד שהכל ורוד יהיה לא אמיתי. לראות הכל בשחור יהיה תבוסתני, אז אני אופטימי־מפוכח".



מה התוכניות לעתיד?
"התחלתי לכתוב תסריט דרמטי עם אישה שמביא את סיפור חייה הקשה. הפעם זו דרמה חזקה, כי הנושא תפס אותי. הוא מעניין וחשוב, ואני מקווה שנצליח להביא את הסיפור למסך במלוא עוצמתו. הכיוון הוא עלילתי, אני חושב שאתרכז בכתיבה ובבימוי. אינני יודע אם או איזה תפקיד יהיה לי בתסריט הסופי".