יש להם אנרגיה, הם מנגנים מהר מאוד ועושים הרבה רעש, ויש להם הרבה מה להגיד על המצב בארץ. שאול לוריא (בס ושירה), איתמר לוי (תופים) ויונתן השילוני (גיטרה ושירה) הם חברי "קין והבל 90210". "יונתן ואני הכרנו בתיכון והתחלנו לנגן בגיל 16", מספר לוריא (29) ומרחיב: "את איתמר הכרנו ברחוב, הוא היה ילד רחוב כזה. המוזיקה חיברה בין שלושתנו, ועם הזמן הפכה לתחביב מרכזי בחיים שלנו".
"לפני הכל חדוות הנגינה. אנחנו אוהבים לנגן יחד, וזה משהו שהוא כנראה לכל החיים. בשלב מסוים זה נהיה הדרך שלנו לפרוק כעסים וכאב, בין אם זה רגשות רומנטיים או חרא מהעבודה. 'קין והבל' זאת גם חממה עבורנו להתפתח כיוצרים וכבני אדם".
"כרגע אנחנו שוקדים על האלבום השלישי שלנו, שיש בו חלופת סגנונות הרבה יותר גדולה, ופחות נתקענו בו על הגנריות של המטאל. עם השנים התפתחנו כנגנים, ומעולם לא הרגשנו להקה שמתחייבת לז'אנר של ההבי־מטאל. גנריות היא דבר מגביל, והמקום שאנחנו חיים בו הפך להיות כל כך אלים, והרוח הפכה להיות כל כך אגרסיבית והשנאה גדולה, שקשה שלא לבטא את עצמנו בעזרת דיסטורשנים ולהאכיל את הכעס בכעס".
"עד עכשיו לא יכולנו להרשות לעצמנו לצאת מבועת הדיסטורשן וההבי־מטאל, אבל רק בודדים מקוראי עיתון 'הארץ' היו יכולים לשמוע אותנו. אנחנו נמצאים במעבר למוזיקה יותר גלובלית ונגישה. אני גם מבין כיוצר שרק בעדינות אתה יכול להעביר לאנשים מסרים. אמני המחאה היום הם פסאודו מחאה. הם משרתים את הממשלה, שהולך לה כל כך טוב, ולא מגנים כלום, חוץ משמאלנים. באופן כללי המדינה הולכת למקום מאוד־מאוד שונא".
"אני חושב שבתקופה אחרת לא היינו מתעסקים כלהקה בתכנים פוליטיים וחברתיים. רצינו לבוא ולעשות מוזיקה, ובסופו של דבר נהיה סיפור של אהבה ושנאה עם המדינה. זה בעל כורחנו. בשלב מסוים החלטנו להיות שקף של החברה שאנחנו שסועים בתוכה. בגלל המקום שאנחנו חיים בו, השנאה והכאב, החלטנו להתעסק בנושאים האלה, כי הם סביבנו, ואתה נושם אותם כמו עשן של סיגריות. נמאס לנו להיות מעשנים פסיביים".
"אני רואה הרבה יוצרים סביבי, הרבה יותר מצליחים מאיתנו, שיש להם הרבה מה להגיד, אבל הם מעדיפים לסתום את הפה. הפחד משתק אנשים, והגיע הזמן להפסיק לפחד. אנשים צריכים להגיד מה הם חושבים".
"אני לא חושב שיש בכלל מקום לשינוי בארץ. אנחנו במקום מאוד רדוד ואין דרך חזרה. זה חזון ארץ ישראל השלמה ומפעל ההתנחלויות, שניקז את כל הכסף שלנו; הפוליטיקאים המושחתים והאנשים שמעודדים אותם; ההגמוניה שתפסה חזק ורווחת אצל כולם; השנאה והסלידה מהשמאל; והכעס וההקטנה של קבוצה פוליטית, שהיא גם ככה קטנה; כל זה הפך אותנו למדינה שאין לה דרך חזרה באמת. לא חושב שלמחאה יש צ'אנס".
"בחיים לא תיעבתי בן אדם כמו שאני מתעב את בנימין נתניהו. אני שונא את האדם הזה. ביבי החריב כל חלקה טובה שהייתה במדינה. אין בו אדם ולא מנהיג. אין כלום. כל האלבום שאנחנו כותבים כרגע מתעסק בגוונים של פוליטיקה, חברה ומדינה, ואיך הציונות הפכה לגזענות. אני חושב שמדינת ישראל היא האויב הכי גדול של עצמה".
"זה המקום שלנו, והלוואי שהייתי יכול לברוח. לפני כמה חודשים היה לי רעיון לעבור לגור בהתנחלויות לתקופה, לבקר באריאל ובתקוע, לראות מה קורה שם. הרי שם בא לידי ביטוי המושג מדינת רווחה. כמות החילונים שמתגוררים שם הפתיעה והפחידה אותי. אנשים באים לגור שם בהמוניהם, כי המדינה הביסה אותם. הם הפסידו את החיים שלהם במקומות הקודמים, ולא נותר אלא להבין אותם. אבל ברגע שאתה עובר לשם, אתה אומנם מקבל סבסוד, אבל במקביל מממש את חזון ארץ ישראל השלמה, והמדינה מרוויחה. בסופו של דבר, מבחינה מוסרית לא יכולתי לעבור לשם. תקראי לי יפה נפש, אבל זה עדיף על מכוער נפש. ראיתי שם מחזות קשים של אנשים שרק רוצים להגיע לבתים שלהם בכפרים, ואלפי חיילים עוצרים אותם בדרך ומונעים מהם לעבור. שם אתה ממש מבין שזה בעצם לא שלך".
"ישנם גם 'הבילויים', להקה מדהימה, אבל הם שמו את המסרים שלהם במעטפת סוריאליסטית של ארץ ישראל הישנה וריקודי הורה, עד שרק מיטיבי לכת יכולים להבין את כוונותיהם הנסתרות. מה שאנחנו מנסים לצעוק וליצור באלבום הנוכחי, זה משהו הרבה יותר אגרסיבי. נטול סאבטקסט. כל הכאב על השולחן. אני מקווה שנצליח".
"קין והבל 90210", 20.3, 21:30, מועדון התדר, תל אביב
התרעות פיקוד העורף