יש נושאים שאינם זקוקים לעילה לשוב ולדוש בהם. העובדה שבחודש יוני השנה ימלא עשור לשידור הפרק האחרון של סדרת הטלוויזיה "הסופרנוס" (אני מודע לכך שהאפיון "סדרת הטלוויזיה" מיותר, אבל קורא חדש נולד כל יום) אינה הכרחית כלל; כמו גם העובדה שבכמה משאלים עיתונאיים וספרים חדשים ומנומקים נבחרה "הסופרנוס" לסדרה הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה (האמריקאית הכוונה, אך מוטת הכנפיים של האמירה ארוכה יותר), קביעה שאין לי ויכוח עמה אף שב"עתות דווקא" אני תוהה מדוע אני נכנע ללא קרב על מקומה של "Deadwood" בראש הרשימה.

העילה האמיתית היא שכאשר יצאה "הסופרנוס" במהדורת בלו־ריי משופצת תמונה וסאונד היה מחירה ההתחלתי עשיר במקצת לדמי, וכצייד הסבלני שאני המתנתי, נגד כיוון הרוח כמובן, שלא תברח, עד שהמחיר ירד ל־150 דולר ואז רכשתי. זה היה סמוך למותו של ג'יימס גנדולפיני (טוני סופרנו) בן ה־51 מהתקף לב, באיטליה כמדומני, ששב וקיבץ את ההרכב כולו בבית לוויות בניו יורק, פגישה מחודשת שלא הייתה נטולת פדיחות ודרמה, וגם שמה סוף לשמועה שיוצר הסדרה דיוויד צ'ייס מתכנן סרט "סופרנוס" חד־פעמי; מעין פיצוי על הפרק האחרון של הסדרה שבחוגים מסוימים, גם מחוץ לאוניברסיטה, מתווכחים על טיבו ואיכותו עד עצם היום הזה.



ואז קרה לי מה שקורה לפעמים מכיוון הצד הפולני של שורשי, והחל תהליך ארוך ומגונה של דחיית סיפוקים. כלומר, במקום לתקוע את הדיסק הראשון למכשיר, להרים רגליים ולבנות סביבי חומה של מכלי האגן דאז מלאים (גברים אמיתיים לא מלקקים בן & ג'ריס כשם שאינם אוכלים קיש), פיתחתי הרגל צפייה בקופסה הכבדה (86 פרקים) שהייתה מונחת על הספסל הרלוונטי ליד סיעורים ויזואליים אחרים, כשאיני מסוגל - ממש כך - לפתוח בצפייה מנומקת, כפי שאני נוהג לפעמים כדי לראות אם סרט או סדרה שאהבתי איבדו מהילתם או צברו זרים ומדליות.

הסופרנוס. כמו רומן עב כרס בעל תפניות רבות בעלילה. צילום: באדיבות יס

זה לא רק ההרגל הפולני הנ"ל - שמקורו בטענתה של אמי שאינה זקוקה ליותר מקצת גרנולה ויוגורט, והאמת שהיא בישלה ואכלה יותר טוב - אלא משהו עמוק ומהותי אף יותר בתת־ההכרה: החשש הקיומי הטמיר ההולך ומתגבר ממוקשים חזותיים, רגעים קשים לצפייה לאנשים בעלי הליכות רכות כמוני, הצוברים בתודעה נוכחות גדולה מהחיים ומהלכת אימים. כל מה שהיה לי קשה לעכל בזמן אמת. כמו למשל האופן המתודי המושלם שבו מחסל וולטר ווייט, המורה לכימיה שהפך לטייקון קריסטל מת' והלך לאיבוד, את ארכי־יריבו גאס פרינג' בפצצה המרוקנת את פניו באופן שלכאורה אינו שונה מהדרך שבה מחסל טוני את בן דודו הפטפטן בלנדוטו כאשר הוא יורה בפרצופו מטווח קצר ברובה ציד. ההשוואה המוקפדת בין שני החיסולים המתבקשים הללו היא שעומדת במרכז ההנמקה בין הנצים בשאלה איזו סדרה טובה יותר, הכוללת גם את "שובר שורות" בראש הרשימה. הטענה המנצחת היא שטוני הורג את בן דודו כפי שחי את כל חייו - מלוכלך, לבדו ומטווח קצר, ומשאיר מראה עיניים לא נעים כלל, לעומת מטען הנפץ שמאלתר ווייט בכיסא גלגלים וגו'.

באותה מידה אינני מסוגל לצפות באופן שבו הורג ראלף ציפארטו במכות את החשפנית שהרתה לו, או בהריגתו הפולחנית של ויטו הגדול כאשר נחשפת זהותו ההומוסקסואלית, או באונס על המדרגות לחניה של ד"ר מלפי, או בגוש הצואה הנושר מישבנו של ויטו הבן במקלחת בבית הספר שבאמצעותו הוא מודיע כי הוא מסרב לעקור עם אמו למיין. לא שאני מאשים אותו, או את התפקיד ששיחקה מיין ב"סופרנוס", כדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאנושות גם אם נציגיה מתגוררים בניו ג'רזי. "הסופרנוס" מלאה בכאלה, אולי רבים מדי, וגם כאשר אני צופה לבד אני יודע שאין זה מקובל לעצום עיניים או להסיר את המשקפיים כאשר לוקח סילביו דאנטה את אדריאנה לה סרווה להוצאה להורג ביער. כך אני. עשוי מחומרים רכים במיוחד.

עד שלא נותר לאן להימלט, צפיתי בסדרה כולה אחרי שקראתי את כל הטקסט הרלוונטי. לכן אני כשיר לומר ש"הסופרנוס" הייתה ונותרה - בהיקף ההיגד שלה, בבניית עולם מלא ושלם, בחיותן של הדמויות ובעובדה שהן נלקחו מהחיים ומסיוטיו של צ'ייס - מלוהקת באנסמבל השחקנים הטוב ביותר שנאסף אי־פעם בטלוויזיה, ואל תבלבלו את המוח עם "הסמויה", "משחקי הכס" ואחרות. "הסופרנוס" היא הדובדבן בראש רעמת הקצפת שאינה מחמיצה. היא האמירה המקורית, המרעישה והמטלטלת ביותר שעלתה מהמסך הקטן. היא הציבה את הרף בגובה שרוב הסדרות אחריה מצליחות רק לעבור מתחתיו, והיא מתבצרת במקום שקשה מאוד יהיה להדיח אותה ממנו. וזאת בצניעות.

היעלמותם של שחקני המשנה

אחת מתופעות הלוואי הפחות נעימות בסופה של סדרה מיתית כ"סופרנוס", היא שלאן שהולכים חלק ניכר משחקני המשנה - שתפסו נפח כה רב בעת השידור והיו גדולים ברגע עצמו ונמוגו אחריו - הם מזוהים כפוסי, פולי, כריסטופר, ג'וני סאק, קרמיין הגדול והקטן ובובי בקאלה. מצביעים עליהם במסעדה, אבל הטלפון של הסוכן שלהם אינו מצלצל.

לפני שאני נכנס לבדיקה יותר מדוקדקת של מה עלה בגורלם ומתבאס כהוגן, המקומות שבהם נתקלתי בהם בטלוויזיה היו מכרכמי פנים להפליא; דריאה דה מטאו (אדריאנה עליה השלום) שיחקה את אשתו (לשעבר) הנרקומנית ואם בנו של ג'קס מ"Sons of Anarchy", וטרם בדקתי אם חזרה לעונה שנייה לסדרת המשטרה החדשה "גוונים של כחול" עם ג'ניפר לופז וריי ליוטה. את ריצ'י אפריל ראיתי בתפקיד שוטר מיניאטורי בסדרה שכעת פרחה מזיכרוני. ג'וני סאק שמת מסרטן בבית חולים גילם סוהר במשהו זניח במיוחד. ג'וניור קוראדו הצמיח זקנקן לבן וגילם שופט רב חן ב"האישה הטובה" שהגיעה לסופה.

מי שהתקדם בחיים היה סטיב בושמי (בלנדוטו), שניסה לשאת על גבו הדק את המפלצת של HBO שאמורה הייתה לתפוס את המקום של "הסופרנוס" בתודעת הצופה, "אימפריית הפשע", ולא סיפק את הסחורה. גם כרמלה סופרנו (אידי פאלקו) התקדמה ל"אחות ג'קי", הסדרה הדרמטית־קומית על אחות בחדר מיון המכורה למשככי כאבים והורסת את חיי המשפחה שלה. מה שבעיקר קרה זה שכל מי שהיו גומבאס מקועקעים נותרו גומבאס מקועקעים, שהשאלה הנשאלת תמיד היא מתי יירו בהם במהלך השעה הראשונה.

ג'יימי לין סיגלר (מדו סופרנו) שיחקה את עצמה ב"Entourage" ובתפקידים חוזרים ב"בטי המכוערת" ו"גברים עם ילדים". בשנה שעברה הכריזה סיגלר כי חלתה בטרשת נפוצה שמשפיעה כעת על יכולת התנועה שלה. לדבריה, הפעם האחרונה שבה רצה הייתה בסצינת הסיום של "הסופרנוס". לוריין בראקו הנהדרת (ד"ר מלפי) גילמה את המטריארכית המעיקה בסדרה הזניחה "ריזולי ואיילס", אך הלהיט שלה הוא ספר שבו תיעדה כיצד השילה 20 ק"ג ועל גבו הקימה סדרת תוספי מזון דיאטטיים. מייקל אימפריולי (כריסטופר), בן 50 עם ראש מלא שיבה, עושה בעיקר תפקידים חוזרים בסדרות כמו "הוואי 5-0" ו"Mad Dogs" של אמזון. קיאניז, הזכור לטובה כג'וני אולה מ"הסנדק 2", הופיע גם ב"אימפריית הפשע" והוא מופיע כזמר בבתי אבות. לזכותו הוא בן 85, וסנילי הוא היה כבר ב"סופרנוס".

סטיבן ואן זאנדט חזר להופיע כגיטריסט ב"אי סטריט בנד" של ספרינגסטין וניסה את מזלו ב"לילהאמר", סדרת מתח שבה גילם מאפיונר המתחבא מעברו בעיירה הנורווגית השלווה שבה הרג המוסד את המלצר המרוקאי אחמד בושיקי, בחשד שהוא עלי חסן סאלמה. טוני סיריקו השאיל את קולו לוויני הכלב ב"איש משפחה" והבליח לרגע ב"קפה סוסייטי" של וודי אלן. רוברט איילר (איי.ג'יי) לא החזיק תסריט ביד כבר שש שנים ועבר לחיות בלאס וגאס. איידה טורטורו (ג'ניס סופרנו) מדלגת מעבר למתרס החוק: בתפקיד שופטת ב"חוק וסדר: יחידת קורבנות מיוחדים" והאסירה מורה פיגיס ב"ברוקלין 99". בעלה חובב רכבות הצעצוע סטיבן שיריפה מגלם חוקר אצל התובע בסדרה "כחולי המדים" וכתב כמה ספרים שכרו לא בהצלחה גדולה את דימויו כאכלן גדול ומדריך גומבה לחיים.

ג'וזף גאנסקולי (ויטו ספאטפורה) שיצא מהארון לא מצא הצלחה, שעליה ניסה לכפר בהספד מוגזם ונרגש מעל ארונו של ג'יימס גנדולפיני, שהקים עליו את זעם האחרים מכיוון שהשניים לא היו קרובים מספיק להפקעת זמן ורגש כזאת. ג'ון ונטימיליה (ארטי בוקו) משחק בעיקר שוטרים ומספר שבמשך כמה שנים אחרי תום הסדרה קיבל הצעות רבות לגלם "איטלקי בעל מסעדה". ג'רי אדלר (האש) ש"הסופרנוס" הצליחו לצאת מהצגתו ללא טענות על אנטישמיות, צמח לנוכחות ממשית בעונות האחרונות של "האישה הטובה" ואף התחתן עם ג'קי, אמו של המושל הסורר. ננסי מרשאנד (ליוויה) מתה מסרטן בעונה השנייה אך דמותה מרחפת מעל הסדרה עד סופה. גנדולפיני עשה כמה סרטים, חלקם טובים, והשאיר פרויקטים מעניינים לא גמורים, כולל אחד שבו התעתד לגלם את ארנסט המינגוויי.

יצירה טלוויזיונית של פעם בחיים

השאלה כיצד שבים וצופים בסדרה שאת מה שמתרחש בה הצופה כבר יודע, וכל העיסוק בה הוא ספוילר אחד גדול למי שטרם נולדו, מעידה על החמצת הנקודה. "הסופרנוס" היא כמו רומן עב כרס ורב תפניות עלילה כמו "מלחמה ושלום", "יונה בודדה" ו"למי צלצלו הפעמונים". מה שאתה מבקש למצוא בצפייה נוספת ואחת אחריה אינו התפתחות העלילה והסיבובים החדים, אלא כניסתך אל הסצינה שנכתבה היטב, שוחקה נפלא וצולמה נהדר, שבה אתה מוזמן לחידוש היכרות עם נפשו האפלה של האדם באשר הוא מאפיונר.

אתה יודע שהסצינות הביתיות של ויטו הגדול עם הכבאי המתנדב ייגמרו רע, אך נהנה מהרגעים המעטים שיש לפושע המעונה הזה במיטה הכפולה. אתה יודע שטוני יהרוג מתישהו את ראלפי ציפארטו כי הוא בהמה שהרג את סוסו האהוב של טוני ואת החשפנית, אך אינך מוכן לרגע שבו פורץ הניאנדרטל מסופרנו שהורג את ציפארטו בידיו ואחר קורא לכריסטופר לעזור לו לפרק את הגווייה. באותה מידה ברור לך שטוני ובובי בקלה, שהוא בעלה של ג'ניס, יחליפו מהלומות בלתי נמנעות בסצינה חזקה, ואתה ממתין לנקמה שאינה מאחרת לבוא.

אין די למספר הפעמים שניתן לצפות בפרק Pine Barrens, שבו נשלחים פולי וכריסטופר לחסל את הרוסי בערבות השלג של ג'רזי ויוצרים את אחד הרגעים הקומיים הנהדרים בתולדות הטלוויזיה. אתה יודע שהרוסי שנמלט ישוב יום אחד למרר את חייהם, אבל דיוויד צ'ייס לא היה גאון אם היה מרשה לו לחזור. בדיוק כפי שאתה יודע שכריסטופר הנרקומן הוא מלשין המחכה לקרות, וטוני מחכה זמן רב מדי עד שהוא מוצא את הרגע המתאים לחסל אותו. הפרק עם המחסל הזקן ברט יאנג הגוסס מסרטן ומתחנן לעוד חיסול אחד הוא שיעול חורק אחד, אבל מהפנט.

וכמובן כל הדברים ש"הסופרנוס" הביאו לטלוויזיה ממרטין סקורסזה, קופולה והחיים באשר לסטריאוטיפ של המאפיונר האיטלקי, הפילגש העומדת לרשותו בכל עת, מקומה של המציצה בשגרת חייו ובחירתו האומללה של טוני בנשים, שתמיד נגמרת באסון או בהשלכת סטייק עסיסי במיוחד על ראשו. טוני נהדף בין שלוש נשים שכל אחת מהן השלימה בנפשה לחיות עם הפשע בבסיס הווייתה; מאשתו הצדקנית המתקשה להבין את המחיר של התכשיטים המרפדים אותה, דרך אחותו הפסיכוטית שאינך מוריד לה סטירה מבלי שתלך, תביא אקדח ותירה בך, ועד האם הדרקון, שכולם, לא רק טוני, רואים אותה מחייכת מתחת למסכת החמצן אחרי שלא הצליחה לחסל את בנה, והוא רודף אחריה למיטתה עם כרית לחנוק אותה. בצפיות הנוספות אינך מאמין יותר שכל ההרג המיותר הזה הוא לשם הצורך לקיים את משפחתו וכי מחלת הנפש עמוקה יותר. כמו חוסר היכולת לסלוח לפוסי על בגידתו והירי הריטואלי בו בידי חבריו הטובים.

כמו כל יצירה טובה הצליחה "הסופרנוס" להקים עולם שגם אם איננו מזדהים עם המתרחש בו, אנחנו יודעים כי הוא חלק מאיתנו ומביעים הסכמה אילמת לחיות בו. "הסופרנוס" מציגה את האיטלקים כבני גזע עליון - ציירים, פסלים, מלחינים ומגלי ארצות - ומעליבה באופן שווה את כל השאר, ברוח טובה כמובן. אבל עיקר ההתרחשות הוא בתוך הגרעין הביתי. בהתפרקות הילדים כאשר הם שומעים מהוריהם על פרידתם המתוכננת או ניסיון ההתאבדות הפתטי של איי.ג'יי, שטוני מציל אותו מטביעה ומבין לרגע איפה החיים שהוא חי מתפרקים לגורמים. זה בסדר אם אתה רואה בליוויה קצת מאמך, בלי הניסיון להרוג אותך עם דודך, מכיוון שצ'ייס כתב על אמו ועל חייו והוא ראוי לכתוב על החיים שחי מבלי להפריז בהם.

המהדרין ידברו על עונות טובות וטובות פחות, אבל כיצירה טלוויזיונית של פעם בחיים הותירה "הסופרנוס" את ערוצי הכבלים העשירים עם חוסר יכולת מובהק למחזר את הצלחתה, כשם שאי אפשר למחזר את "הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו" ואחרים. הם תמיד זוהרים בקצה אלומת האור, גדולים מהחיים. לכן כולם נשכבים מצחוק כאשר סילביו מחכה את מייקל קורליאונה המקשיש שאינו מצליח לברוח מהחיים שהרשיעו אותו.

אך מה שכנראה עושה את "הסופרנוס" לאלמותית היא הידיעה כי צ'ייס הוא יוצר מוכשר, מיזנתרופ וממורמר מכדי לעשות את טעות חייו ולהגניב עוד ביס מהקנולי מהדלת האחורית בעבור חופן דולרים.