כמה שנים לפני עלייתה לאוויר של הסדרה "בנות", לנה דנהאם, שחקנית ויוצרת הסדרה, אמרה בראיון למגזין "וראייטי": "היום מותר לנשים להיות מוזרות בטלוויזיה רק אם זה מקסים או חמוד ולא ממש אמיתי. אני מקווה שבעתיד נוכל לשנות גם את זה". כעת, רגע אחרי שידורו שלשום בישראל של הפרק האחרון בהחלט בסדרה, אפשר לומר שדנהאם הצליחה.

הסדרה "בנות", ששודרה בשנים 2012־2017 ועקבה אחר ארבע נשים בשנות ה־20 לחייהן, הפכה למייצגת של דור ה־Y והצליחה לרתק נשים וגברים בכל העולם סביב דמויות נרקיסיסטיות, שמתקשות להתבגר, להתחייב, לקבל אחריות, לראות את האחר. שלל סופרלטיבים הודבקו לסדרה לאורך השנים, שלל השוואות נעשו בינה לבין סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה" ושלל תיאוריות פמיניסטיות נקשרו בה. הסדרה הצליחה להותיר חותם, בין היתר, בזכות פרק 3 הידוע בעונה האחרונה, שעסק בהטרדה מינית, הדגים את השטח האפור של הניצול המיני ועורר הד תקשורתי רב.



"בשנים האחרונות כובד המשקל נע מכיוון סרטי הקולנוע אל סדרות הטלוויזיה שמדברות על חברויות בין נשים ועל תמיכה הדדית", אומרת נגה כהן, חוקרת מגדר ופרשנית פמיניסטית. "סדרות אלו עומדות בניגוד לאמירות נפוצות על מערכות יחסים בין נשים, כמו 'קאט פייט', 'נשים הן שק של נחשים' וכו'. הסדרה 'בנות' היא הדוגמה המובהקת ביותר כיום לשיח פמיניסטי, אבל יש בהחלט סדרות רבות שעושות זאת היטב, כגון 'שקרים קטנים גדולים', 'ברוד סיטי' ועוד.

הסיבה שזה מתאפשר היא שסדרות אפשר לעשות בצורה יותר חתרנית ופחות ממוסדת. סדרה כמו 'ברוד סיטי', למשל, התחילה כסדרת יוטיוב באמצעים דלים אך ללא מגבלות תוכן. כך הסדרות ממשיכות לייצר את הקול הנשי. בשנים האחרונות הפמיניזם הפך לטרנד טלוויזיוני. סדרות כמו 'באפי ציידת הערפדים', 'סקס והעיר הגדולה' ו'עקרות בית נואשות' הביאו עמן מודעות פמיניסטית רבה ששינתה את התמונה. כיום אנחנו מוקפות ביצירות של נשים ו/ או על נשים, שמעבירות מסרים פמיניסטיים של סולידריות נשית, גם אם הן לא בהכרח תחת הכותרת 'פמיניזם'. כדאי לזכור שסדרות חשובות להתפתחות השיח הנשי, מכיוון שאנחנו מעבדות דרכן את חוויות החיים שלנו. כשאנחנו רואות רק גברים או רק נשים יפות ומושלמות, אנחנו מנסות להתאים את עצמנו אוטומטית אליהם ולהתנהג כמוהם. מנגד, כשיש נשים 'לא מושלמות', שיש בהן פגמים, וגם הן עושות את אותן טעויות כמו כולנו, זה מאפשר לנו להבין שאנחנו בסדר, שאנחנו לא משוגעות ושחוויות החיים שאנחנו עוברות הן טבעיות לחלוטין".

מתוך "סקס והעיר הגדולה", שלל השוואות בין הסדרות. צילום: באדיבות יס


האם לדעתך מדובר בשיח שמחלחל ויישאר באוויר גם אחרי ירידתה של הסדרה?
"בהחלט. קחי לדוגמה את הפרק המדובר של 'בנות' בעונה השישית. כמות המאמרים והדיון שהיה על כך ברשתות הם בלתי נתפסים. נשים השתמשו בכך כדי לספר את הסיפור שלהן ולתמוך אחת בשנייה. הסדרות הללו לא נשארות ברמת הצפייה במחשב, אלא פורצות דרך בעיני מעבר לכך".

ובכל זאת אי אפשר להתעלם מ"סקס והעיר הגדולה", שהייתה פורצת דרך, אבל ספק אם נותר ממנה משהו היום.
"'סקס והעיר הגדולה' היא סדרה חשובה. לראשונה בטלוויזיה נצפו נשים שמדברות על סקס. היום את יכולה להביט עליה לאחור בצורה ביקורתית ולומר שארבע הגיבורות מקיימות אורח חיים ידוע לשמצה של קריירה, שופינג וחוסר אחיזה במציאות. אבל חשוב לזכור שכשעושים שינוי חברתי, מדובר בתהליך הדרגתי. 'סקס והעיר הגדולה' פילסה את הדרך לסדרות אחרות של נשים, ולדעתי המגמה הזאת תמשיך גם הלאה, תפרוץ את מחסום הטלוויזיה ותגיע גם אל המסך הגדול. אנחנו עדיין רואים ביקורת נשית ברשתות שמופנית כלפי סרטים שבהם אין ייצוג הולם לדמויות נשיות".


ותודה לאסקפיזם


"בנות", כאמור, אינה הסדרה הראשונה שמתמקדת בגירל פאוור ומנסה לייצר שיח פמיניסטי מובהק. מעבר ל"סקס והעיר הגדולה", קדמו לה שלל סדרות בשנים האחרונות, שהעמידו במרכזן גיבורות נשיות, על מצוקותיהן ותחושותיהן. "יש סדרות נוספות שיש בהן חברות נשית כמוטיב מרכזי, או שהחברות היא חלק מהעניין בהן, כגון 'אחת שיודעת', 'האישה הטובה', 'גלי', 'סקנדל', 'גירושים', 'שקרניות קטנות', 'פליבאג', 'קימי שמידט', 'ג'יין הבתולה', 'שקרים קטנים גדולים', 'כתום זה השחור החדש' ועוד", מונה כהן.

ואולי כל הסדרות הללו הן גלגול מאוחר ומודרני יותר של קומדיית המצבים האמריקאית "בנות הזהב", ששודרה בשנים 1985־1992 ועסקה בחייהן של ארבע נשים מבוגרות, שחולקות בית במיאמי. אך מה נשאר מהסדרות הללו לאחר שהן מסתיימות? האם אחרי שלל הכתבות, הידיעות, הפרסומים והבאזז ברשת, השינוי שיצרו בתודעה לאורך שידורן מצליח להישאר?
"אני עדיין לא יודעת מה משפיע על מה: הסדרה על התקופה או התקופה על הסדרה", אומרת העיתונאית והעורכת מרינה קיגל, בעלת הפודקאסט הפמיניסטי "פותקאסט", שמאחוריה אלפי שעות צפייה בסדרות טלוויזיוניות ובהן ייצוג נשי מובהק. "'סקס והעיר הגדולה' ו'עקרות בית נואשות' הן הפרדיגמה כדוגמתה. ב'סקס והעיר הגדולה' ראינו לראשונה אחווה נשית. לפתע ראית כמעט בכל בית קפה נשים שנפגשות בחבורות. זה משהו שלא ראינו קודם, בוודאי בכל הנוגע לשיח המשוחרר על סקס. ב'עקרות בית נואשות' יכולנו לראות על המסך את עצמנו: חברות הטובות שהתחתנו, יש להן הכל או אין להן דבר, והן עדיין מחפשות לעצמן מפלט. כולם מדברים היום דווקא על 'בנות', אבל ראוי להזכיר גם את 'שקרים קטנים גדולים' כמעט באותה נשימה. הסדרה מדברת לנשים בוגרות יותר, לאמהות וגרושות שמסיעות בבוקר את הילדים לבית הספר ומתמודדות עם החיים האמיתיים והלא זוהרים".

איך את מסבירה את ההשפעה של סדרות הנשים על השיח?
"הסדרות הללו עוזרות לנו להתמודד עם המציאות באמצעות אסקפיזם. אני זוכרת שכשהייתי בתהליך גירושים קשה, ביליתי מול הטלוויזיה בצפייה ארוכה בסדרות נשים. זה מה שהיה מרגיע אותי, עוזר לי למצוא מפלט, ואני בטוחה שאני לא היחידה. בנוסף, השיח ברשת הוא נשי. אי אפשר להתעלם מכך, וזו הסיבה, אולי, שיש יותר סדרות שמדברות על נשים. אנחנו שולטות בעולם ללא הכרה רשמית ולעתים אפילו בלי ידיעה. מדובר במעין מעגל של מדיה, טלוויזיה ורשתות חברתיות שמשפיע זה על זה".

מתוך הסדרה "בנות". צילום: Mark Schafer, באדיבות yes


להסתכל בין השורות


"מדובר באחווה מדומה", טוענת מצדה ד"ר סיגל ברק ברנדס, חוקרת לתקשורת ומגדר באוניברסיטת תל אביב והמרכז הבינתחומי בהרצליה, שלא מתרגשת מהייצוגיות הפמיניסטית החדשה על המסכים וטוענת שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת. דהיינו סקסיזם שלא פס מהעולם. "סטריאוטיפ ה'קאט פייט' לא פסק בשנות ה־80 או ה־90, אלא הוא חוזר עד עצם היום הזה בווריאציות שונות - גם ב'עקרות בית נואשות' ואפילו בסדרה כמו 'בנות', שם החברות הן לא ממש חברות, על פי אמות המידה הפמיניסטיות. הן יחד כי נוח להן להיות יחד, אבל אין כאן מחווה חברותית יוצאת דופן של חברות אמיצה. זו אולי אדישות ברוח התקופה, אבל אם את מביטה על סדרה כמו 'סקס והעיר הגדולה', את לחלוטין יכולה לראות חברות עמוקה יותר ואולי אפילו אהבה. לצערי, עם כל החגיגה של יופי ופמיניזם, צריך לשים לב למה שקורה בין השורות. יש דברים שנשארים לאורך שנים ומחלחלים, ודווקא היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, וזאת הבעייתיות".

איפה צריך, לדעתך, להיראות השיח הביקורתי בעקבות צפייה בסדרות?
"קודם כל חשוב לזכור שיש הבדל בין הייצוגים לכלל. מצד אחד, את רואה נשים חזקות ומצליחות על המסכים לאורך השנים, החל מ'אלי מקביל', דרך 'סקס והעיר הגדולה' ו'בנות' ועד 'באפי ציידת הערפדים'. מנגד, במציאות אי אפשר להתעלם מכך שישנו שיח הפוך, שהוא לא כל כך מתקדם ביחס לדמויות בטלוויזיה. אם אלי מקביל הציגה בסדרה עורכת דין מצליחה מאוד, בחיים האמיתיים עסקו רבות ברזון הקיצוני של השחקנית קליסטה פלוקהארט שגילמה אותה. ב'סקס והעיר הגדולה' דובר על ארבע נשים מצליחות ומשוחררות, אבל בשורה התחתונה הביקורת עסקה בכך שבסופו של דבר כל מה שמעניין אותן הוא הגברים או לחלופין הייאוש במציאת החתן. ואם כך הדבר, אמרו המבקרות, אז במה השחרור שלהן הועיל?"

ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממורשת של סדרה כמו "בנות".
"לגבי 'בנות' הדעה מסויגת. מצד אחד, לנה דנהאם מציגה את העירום שלא היינו מצפות למצוא בתקשורת, על פי מודל יופי אידיאלי של נשים. אלא שגם כאן קיימת ביקורת גלויה וסמויה כלפי הדמויות: כלפי האנה והצורה שבה היא מציגה את עצמה, כולל העירום הבוטות, וכלפי חוסר המונוגמיות מחד אך ההתעסקות האינסופית בגברים מאידך".

מחקר שערכה ד"ר ברנדס עסק באופן שבו נשים מפרשות דימויים וייצוגים נשיים בפרסומות ובטלוויזיה. "לצערי הרב, רוב הנשים מפרשות את המסרים בצורה נאיבית, ורק מעט מאוד רואות את הפן הפמיניסטי הביקורתי", היא מספרת על ממצאיה. "לכן צריך לזכור שיש עדיין ייצוגים מאוד בעייתיים של נשיות בטלוויזיה. למשל בסדרה הישראלית 'רמזור', הדמות של לילך היא חזקה, אך בד בבד עונה על סטריאוטיפ האישה השתלטנית שרודה בבעלה.

הסטריאוטיפים נשארים לאורך התקופות. בספרות הפמיניסטית מדברים על 'רטרו סקסיזם' או 'סקסיזם נאור' ולא 'פמיניזם' בניסיון לומר שבאצטלה של ייצוג חדשני של נשים חזקות ומשוחררות לכאורה, הסקסיזם בטלוויזיה עדיין חי ובועט".

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.