כמה שנים לפני עלייתה לאוויר של הסדרה "בנות", לנה דנהאם, שחקנית ויוצרת הסדרה, אמרה בראיון למגזין "וראייטי": "היום מותר לנשים להיות מוזרות בטלוויזיה רק אם זה מקסים או חמוד ולא ממש אמיתי. אני מקווה שבעתיד נוכל לשנות גם את זה". כעת, רגע אחרי שידורו שלשום בישראל של הפרק האחרון בהחלט בסדרה, אפשר לומר שדנהאם הצליחה.
"בשנים האחרונות כובד המשקל נע מכיוון סרטי הקולנוע אל סדרות הטלוויזיה שמדברות על חברויות בין נשים ועל תמיכה הדדית", אומרת נגה כהן, חוקרת מגדר ופרשנית פמיניסטית. "סדרות אלו עומדות בניגוד לאמירות נפוצות על מערכות יחסים בין נשים, כמו 'קאט פייט', 'נשים הן שק של נחשים' וכו'. הסדרה 'בנות' היא הדוגמה המובהקת ביותר כיום לשיח פמיניסטי, אבל יש בהחלט סדרות רבות שעושות זאת היטב, כגון 'שקרים קטנים גדולים', 'ברוד סיטי' ועוד.
הסיבה שזה מתאפשר היא שסדרות אפשר לעשות בצורה יותר חתרנית ופחות ממוסדת. סדרה כמו 'ברוד סיטי', למשל, התחילה כסדרת יוטיוב באמצעים דלים אך ללא מגבלות תוכן. כך הסדרות ממשיכות לייצר את הקול הנשי. בשנים האחרונות הפמיניזם הפך לטרנד טלוויזיוני. סדרות כמו 'באפי ציידת הערפדים', 'סקס והעיר הגדולה' ו'עקרות בית נואשות' הביאו עמן מודעות פמיניסטית רבה ששינתה את התמונה. כיום אנחנו מוקפות ביצירות של נשים ו/ או על נשים, שמעבירות מסרים פמיניסטיים של סולידריות נשית, גם אם הן לא בהכרח תחת הכותרת 'פמיניזם'. כדאי לזכור שסדרות חשובות להתפתחות השיח הנשי, מכיוון שאנחנו מעבדות דרכן את חוויות החיים שלנו. כשאנחנו רואות רק גברים או רק נשים יפות ומושלמות, אנחנו מנסות להתאים את עצמנו אוטומטית אליהם ולהתנהג כמוהם. מנגד, כשיש נשים 'לא מושלמות', שיש בהן פגמים, וגם הן עושות את אותן טעויות כמו כולנו, זה מאפשר לנו להבין שאנחנו בסדר, שאנחנו לא משוגעות ושחוויות החיים שאנחנו עוברות הן טבעיות לחלוטין".
"בנות", כאמור, אינה הסדרה הראשונה שמתמקדת בגירל פאוור ומנסה לייצר שיח פמיניסטי מובהק. מעבר ל"סקס והעיר הגדולה", קדמו לה שלל סדרות בשנים האחרונות, שהעמידו במרכזן גיבורות נשיות, על מצוקותיהן ותחושותיהן. "יש סדרות נוספות שיש בהן חברות נשית כמוטיב מרכזי, או שהחברות היא חלק מהעניין בהן, כגון 'אחת שיודעת', 'האישה הטובה', 'גלי', 'סקנדל', 'גירושים', 'שקרניות קטנות', 'פליבאג', 'קימי שמידט', 'ג'יין הבתולה', 'שקרים קטנים גדולים', 'כתום זה השחור החדש' ועוד", מונה כהן.
"אני עדיין לא יודעת מה משפיע על מה: הסדרה על התקופה או התקופה על הסדרה", אומרת העיתונאית והעורכת מרינה קיגל, בעלת הפודקאסט הפמיניסטי "פותקאסט", שמאחוריה אלפי שעות צפייה בסדרות טלוויזיוניות ובהן ייצוג נשי מובהק. "'סקס והעיר הגדולה' ו'עקרות בית נואשות' הן הפרדיגמה כדוגמתה. ב'סקס והעיר הגדולה' ראינו לראשונה אחווה נשית. לפתע ראית כמעט בכל בית קפה נשים שנפגשות בחבורות. זה משהו שלא ראינו קודם, בוודאי בכל הנוגע לשיח המשוחרר על סקס. ב'עקרות בית נואשות' יכולנו לראות על המסך את עצמנו: חברות הטובות שהתחתנו, יש להן הכל או אין להן דבר, והן עדיין מחפשות לעצמן מפלט. כולם מדברים היום דווקא על 'בנות', אבל ראוי להזכיר גם את 'שקרים קטנים גדולים' כמעט באותה נשימה. הסדרה מדברת לנשים בוגרות יותר, לאמהות וגרושות שמסיעות בבוקר את הילדים לבית הספר ומתמודדות עם החיים האמיתיים והלא זוהרים".
"מדובר באחווה מדומה", טוענת מצדה ד"ר סיגל ברק ברנדס, חוקרת לתקשורת ומגדר באוניברסיטת תל אביב והמרכז הבינתחומי בהרצליה, שלא מתרגשת מהייצוגיות הפמיניסטית החדשה על המסכים וטוענת שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת. דהיינו סקסיזם שלא פס מהעולם. "סטריאוטיפ ה'קאט פייט' לא פסק בשנות ה־80 או ה־90, אלא הוא חוזר עד עצם היום הזה בווריאציות שונות - גם ב'עקרות בית נואשות' ואפילו בסדרה כמו 'בנות', שם החברות הן לא ממש חברות, על פי אמות המידה הפמיניסטיות. הן יחד כי נוח להן להיות יחד, אבל אין כאן מחווה חברותית יוצאת דופן של חברות אמיצה. זו אולי אדישות ברוח התקופה, אבל אם את מביטה על סדרה כמו 'סקס והעיר הגדולה', את לחלוטין יכולה לראות חברות עמוקה יותר ואולי אפילו אהבה. לצערי, עם כל החגיגה של יופי ופמיניזם, צריך לשים לב למה שקורה בין השורות. יש דברים שנשארים לאורך שנים ומחלחלים, ודווקא היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, וזאת הבעייתיות".
מחקר שערכה ד"ר ברנדס עסק באופן שבו נשים מפרשות דימויים וייצוגים נשיים בפרסומות ובטלוויזיה. "לצערי הרב, רוב הנשים מפרשות את המסרים בצורה נאיבית, ורק מעט מאוד רואות את הפן הפמיניסטי הביקורתי", היא מספרת על ממצאיה. "לכן צריך לזכור שיש עדיין ייצוגים מאוד בעייתיים של נשיות בטלוויזיה. למשל בסדרה הישראלית 'רמזור', הדמות של לילך היא חזקה, אך בד בבד עונה על סטריאוטיפ האישה השתלטנית שרודה בבעלה.
הסטריאוטיפים נשארים לאורך התקופות. בספרות הפמיניסטית מדברים על 'רטרו סקסיזם' או 'סקסיזם נאור' ולא 'פמיניזם' בניסיון לומר שבאצטלה של ייצוג חדשני של נשים חזקות ומשוחררות לכאורה, הסקסיזם בטלוויזיה עדיין חי ובועט".