כבר הרבה זמן לא היה אצלנו מבצע שידורים מיוחד שמבטלים בו את סדר השידורים הרגיל, כזה שבו יוצאים עם אולפנים ומתמקמים על גגות, שמראיינים עוד ועוד מומחים שמנפחים את המוח. כמעט כמו במדינה נורמלית. אבל זהו זה, נגמר. הציבור הישראלי מוזמן לנשום לרווחה ולצאת מהמקלטים. השיגעון חזר אתמול, ומדינת ישראל חזרה לשגרה המטורללת המבורכת שלה.
אוי כמה שזה היה משעמם. לאן שלא דילגתי בין שלושת הערוצים הגדולים זה היה משעמם. אפשר היה להסתפק בפריצות לאורך היום ולא היה נגרע מהשידורים דבר. טראמפ ממילא היה מרבית הזמן בשיחות סגורות, כך שהערוצים נאלצו למלא זמן. המון זמן. אז ברברו. חיכו לנאום הבא. לטקס הבא. לנאום שאחרי הנאום הבא. לטקס הבא. וכו'.
באיזשהו שלב מצאתי את עצמי מתלבט אם אפשר להמציא מכשיר שימדוד ויקבע מה נורא יותר, צפייה בביקור של שרה ומלאניה בבית חולים או ראיון עם השר יואב גלנט, כדי שהצופה יידע באיזה ערוץ לא לצפות. גלנט, אגב, לידיעתו, ממקם את עצמו בפוזיציה די לא פופולרית, אבל זה רק בהערת אגב.
להסתכל על טראמפ ולא להבין את הבנאדם. היה לו הכל. כסף. תענוגות. יאכטות. מטוס פרטי נהדר. מה היה לו דחוף לקלקל את זה בעבודה המחורבנת של נשיא אמריקה, של טקסים ושיחות מהבוקר עד הערב. אני לא מאמין שהוא נהנה מזה – עוד טקס ועוד טקס ועוד נאום, ושוב שירת ההמנונים, ושוב הדיבורים על הידידות העמוקה. וביקורים בכותל, ומוזיאון ישראל, וריקוד החרבות בערב הסעודית. כל ילד בגן היה משתגע מרוב שיעמום. כל אזרח פשוט של העולם, כמוני למשל, יכול לעשות עם השלט את מה שנשיא ארה"ב הגדול לא יכול לעשות – להסתלק, להיעלם בלחיצת כפתור. וואללה, מסכן טראמפ.
ועוד גיבור שכיכב אתמול, אורן חזן. חזן, גם אם יחיה עוד שלוש פעמים וכל העולם יתייצב בשורה ויישבע לו שהוא אוויל גס ומעורר מבוכה, לא ישתכנע. עדיין הוא יאמין שהוא שובב שהעם מת עליו ושהגיע הזמן שנבין את זה. גם שרה נתניהו, אגב, משוכנעת באהבת אותו עם מסתורי, כמו שאמרה למלאניה: יש לנו מכנה משותף, התקשורת לא אוהבת אותנו אבל העם אוהב. איזה תרגיל משומש בטכניקה מוכרת עוד מגן הילדים: מגדירים אויב משותף, והאויב של האויב שלי הוא חבר שלי. כמיטב המסורת של משפחת נתניהו: חיבה? נחמדות? ספרו לסבתא. העולם מלא מוקשים ואויבים.