אני לא בא ממשפחה ספורטיבית. בבית הפולני שלי העדיפו שאתמקד בשיעורים בהיסטוריה ומתמטיקה, שכמובן לא טרחתי לזרוק לעברם מבט, ככה שלא יצא ממני ספורטאי וגם לא עורך דין. יש לי חברים ששורפים היום את השבתות שלהם מזריחה ועד אמצע הלילה באליפויות נוער בג'ודו עם הילדים בכל מיני וינגייט ומטרו–ווסט ברעננה, ואולמות מזעזעים חסרי מיזוג אחרים בפינות נידחות אחרות בארץ. וזה עוד לפני שדיברנו על הסעות לאימונים ארבע פעמים בשבוע, הלוך ושוב, בפקקים הבלתי נסבלים. ככה שכל העולם הספורטיבי הזה רחוק ממני. כדורגל וכדורסל, ברוכים הבאים. לפעמים גם תמצאו אותי ביציע. ג'ודו? כדורמים? כדור נוצה? ענפים נוספים מעבר לגדר הרייטינג? לא אני.
אנשים קנאים לבטיחות עוטים על פניהם מסיכות מגן, קשורים באיזה כבל מאחור כדי להגן מפני משהו, וקוראים להם חתואל. אין ספור חתואל. כל השנים חתואל. יש אליפות הארץ? יזכה בה איזה חתואל. אליפות הארץ בסיף לנשים? תזכה בה חתואל אחרת, בדרך כלל בעלת שם עם צליל לא מקובל, כמו דלילה למשל.
"הטובים לסיף" שופך אור על התעלומה הוותיקה. משפחת חתואל היא קודם כל חיים חתואל, אב המשפחה, שלפני 45 שנה הקים בעיר מגוריו, עכו, מועדון סיף, ומאז גורר את כל קרוביו, בנים ובנות, אחיינים ואחייניות, לשיגעון לדבר האחד הזה שלו.
חיים הוא ככל הנראה מאמן מצוין, כי משפחתו גורפת תארים בקבלנות בארץ ובעולם וגם לאולימפיאדות היא הגיעה. זהו סרט איכותי ועשוי כהלכה, מכיוון שאגב תיאור הדרך למשחקים האולימפיים בריו, הוא מאתר וחושף את החיכוך הדרמטי בתוך משפחת חתואל, בין השאפתנות הבלתי נגמרת של אבא חיים לבין המחיר שמשלמים ילדיו, וההשפעה הלא לגמרי מבורכת שלו על חייהם.
ממקומו המרוחק של צופה במרכז הארץ, אפשר כמובן רק לשמוח על קיומו של משוגע לדבר בדמות חיים חתואל, במיוחד כאשר מבחינים באולם האימון שלו בדמויות קטנות קומה עוטות לבוש לבן ומסיכות מגן, אוחזות חרב אצבעוני קצרה ומסתערות קדימה. כל דמות כזו במדינה של חיים חתואל היא ילד שלא מסתובב ברחובות עכו. רק בשביל זה שווה שיהיה בריא ד'ארטניאן שלנו.
עד היום, לאורך כל עונות "הישרדות" על כל גלגוליהן, לא צפיתי בפרק אחד שלם מתחילתו ועד סופו. וניסיתי. הנופים תמיד היו שובי לב. גם השחקנים היו כאלה שעניינו יותר מהמשתתפים למשל בדיון בערוץ הכנסת. אבל כשנכנסתי לפרק לא הצלחתי לשרוד בו יותר מחמש עד שבע דקות ברציפות. עם כל הכבוד, לא הצלחתי לשכנע את עצמי לצפות בחבורת אנשים מגלגלת בול עץ, או מתחרה בטיפוס עליו. את זה, חשבתי תמיד, יכולים לעשות גם שימפנזים.
אם כבר נכנסתי, זה קרה מכיוון שהתעניינתי עמוקות באינטלקט של הנערות. חברותי ממין נקבה, אגב, סיפרו לי שגם הן, מתוך רעב דומה לשלי לידע כללי על העולם, נכנסו לצפות וללמוד מהאינטלקט של הבחורים. ואינטלקט היה שם תמיד בשפע. חלק ממנו נחרת בזיכרוני לנצח. בהתבסס על ניסיון העבר, באתי מלא תקווה לפתיחת העונה החדשה של "הישרדות" בידיעה שאני הולך להחכים, אלא שאויה ואבויה, שוד ושבר, ברגע שפשטו הנערות את בגדי האזרחות והתחיילו על בגדי ים, חטפתי את האמת כמו סטירה בפרצוף. רק שתיים או שלוש אולי יתקבלו למכינה לפקולטה להנדסה.
מבעד לעיניים דומעות צפיתי בקושי בתמונות הנוראות שעל המסך. מה אכפת לי קומבינות, אסטרטגיות, שבט בולו בולו ושבט לובנגולו. אני את ההשכלה ביקשתי להרחיב. מה נהיה עם המלהקים של "הישרדות"? ככה הם רוצים את הרייטינג שלי? ומה שהפך את העניינים לגרועים יותר היה טלפון שקיבלתי מחברה, כולה נוטפת דבש ושמחה. "ראית את הפרק הראשון?", היא שאלה. "נכון היסטרי?".
בקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות מול הצילומים הארוכים, המזדחלים, הכאילו אמנותיים. הייתה מגמה כזו בעונה השנייה של "טווין פיקס". אף על פי שנמצא רוצחה של לורה פאלמר, יותר מדי חלומות החלו לתפוס זמן מסך. העסק הפך שטוף חזיונות, ענקים מסתוריים פיזרו רמזים, קולות מהחלל השאירו - מכל האנשים בעולם - הודעות דווקא לאייג'נט קופר. חשבתי שכל המאמץ הזה הוא לחינם. הדמויות עשויות היטב, וכך גם העלילה, מכדי שיהיה צורך לחזק אותן בגימיקים דוגמת לוק סקייווקר ששולח מייל מגלקסיה אחרת.
אז הנה הודעה חגיגית: לא סופר את הימים עד לשידור הפרק הבא. הסדרה שהכרתי בשם "טווין פיקס" הייתה באמת פורצת דרך, ועדיין היא איכותית גם לזמן הזה. מה ששודר השבוע תחת השם "טווין פיקס" נראה כגניבת זכויות יוצרים.
התרעות פיקוד העורף