לא באופן מקרי יעקב אחימאיר פותח את חדשות החוץ שלו בתרזה מיי הבלתי מעניינת את הצופה הישראלי הממוצע - וממשיך אגב בסיפור בלתי מלהיב על פרקליטו של טראמפ שגובה 15 אלף דולר לשעת עבודה. אחימאיר מבוגר בעשרות שנים ממרבית המגישים והעיתונאים סביבו בערוץ החדש, וזה בסדר גמור. אין חוק שקובע שיש להניח את הקשישים על הקרח ולשגר אותם למרחבי האוקיינוס.
אלא שאחימאיר, נראה, לא החל לרוץ מהר יותר עם המעבר לתאגיד השידור. עושה רושם שהוא מעט אבוד באולפן הגדול והמפואר, משגר מצוקה, מכווץ כתפיים, משלב כפות ידיים ומשחרר. החדרון הקטנצ'יק בגוני הכחול, שנדמה כאילו הוא ליד השירותים (ואולי בשירותים עצמם) בימי הערוץ הראשון, נראה באותם ימים חמים יותר ותפור למידותיו.
אלא שאחימאיר הישן–חדש מוביל את תוכניתו בזחילה, חסרת דעה, חסרת רצון להשכיל, בלי איזה פרופסור בר דעת שיעשיר את הסיפור, בלי תרמילאי שחזר בדיוק בחודש שעבר ממסע בגרינלנד פינת פינלנד, שם השתתף במסע להצלת כריש אדום הפטיש. ארז יעקב אחימאיר את חפציו ברוממה, עבר לאולפנים החדשים ופרק בהם את המחברת והסרגל, התיישב מול המצלמה, וכל זאת בעיניים עצומות.
מה יש לנו: שוב היה מצעד גאווה בתל אביב. איזו העמדת פנים: כאילו שתל אביב, וישראל בכלל, הן דוגמה לאהבה ולסובלנות כלפי האחר בכל תחום ועניין. מתי חולדאי יסגור רחוב לטובת תחרות רובוטים שבנו מגמות ההנדסה בתיכוני העיר?
שוב נתקענו בפקקים של חולדאי בשבוע שעבר לכבוד הגאווה. מילא. לכבוד הגאווה של רון חולדאי צריך לשלם. רק תקנו אותי אם אני טועה: האם לא מזמן היה לנו עוד מצעד גאווה בתל אביב? אז למה פעם נוספת? מצעד אחד כבר לא מספיק?
יצוין כבר עכשיו שאין לי עניין להסתכסך פה עם אף אחד. אני לא מאמץ את הגישה המתנשאת הקוראת "לחבק" את הקהילה הגאה כשם שאיני מצפה מהקהילה הגאה לחבק אותי. עזבו אותי מחיבוקים, תנו לחיות בשקט.
זה נכון שפסטיבל גייז טוב לעסקים. הרבה שקלים, דולרים ויורו נכנסים לכיסים ישראליים. אבל בואו לא נעמיד פנים: תל אביב, ומדינת ישראל בכלל, הן
דוגמה לסובלנות לתופעה אנושית כלשהי בערך כמו שגפני וליצמן ירקדו על הבמה לצלילי "מלכת השושנים" של עדן בן־זקן.
יכול להיות מעניין מאוד לעקוב עם מצלמה אחרי התנהגות כל האלפים שטופי הסובלנות האלה שרקדו בשיכרון חושים ברחובות כשכמה מהגייז האהובים כל כך יבואו להתגורר קומה אחת למטה בבניין שלהם. בטח היה מעניין לשמוע את ההתלחששויות של אמא עם השכנה. את הקללות של אבא.
יש בנו אהבה ללהט"ב ברחובות בדיוק באותה מידה שיש בלבנו מקום לערבים או לכתומים של הארי קרישנה. אז באזור נחלת בנימין יש כמה ברים לגייז. ביג דיל. ועושים מצעד, או חמישה, לכבוד עוד שבוע גאווה, אם לחולדאי אין בדיוק מרוץ "נייקי" באותו שבוע. ובסינמטק וביס דוקו מקרינים סרט על הומוסקסואל איראני אמיץ. איזו ארץ. איזו גאווה.
אני חולה מגאווה לא משום שנטיותיהם המיניות של אחרים לא מעניינות אותי, אלא מהדגל הצבוע שתל אביב מנופפת בו עד בחילה. רק גאווה יש לעם ישראל? מתי חולדאי סגר רחוב בתל אביב לטובת תחרות רובוטים שבנו מגמות ההנדסה בתיכוני העיר? לקידום ציירי רחוב שמציירים את העוברים והשבים? לספרי העיר המתחרים בתספורת תוך דקה? רק גאווה בראש של עם ישראל?
הקורא התם בוודאי יופתע לגלות שבימים אלה מתקיים חודש הגאווה. בין השאר, משודרים ביס VODוביס דוקו שפע סרטי גאווה. למשל "לגמרי טרנס", שמספר על האופן שבו מתבססת קהילת הטרנסים על תרבות הפופ כדי לקדם את מטרותיה. צפיתי בסרט, לא מצאתי בו כל דבר חדש, השתעממתי מכל שנייה. אני מרגיש ממש גאה עכשיו.
מה יהיה לנו: הסרט "כל הממשלות משקרות" מספר שכל הממשלות משקרות. ושלעתים מעדיפים סיפורים קלים בגלל שיקולי רייטינג. וואללה? מדהים, נכון?
הסרט "כל הממשלות משקרות" מספר שכל הממשלות משקרות. כלומר, לפחות אחת משקרת, ארצות הברית, אבל קשה להאמין, למשל, שממשלת צרפת אומרת אמת לכל אזרחיה בכל רגע. וגם, נגיד, ממשלת ישראל.
הסרט מוסיף ומספר שלבעלי השליטה באמצעי התקשורת יש לא פעם אינטרסים זרים, מלבד סיפור האמת, או שלעתים הם מונעים משיקולים של רייטינג ולא משיקולי חשיבות. ועל זה נאמר, וואללה. מדהים.
"כל הממשלות משקרות" הנו סרט שלאורך 82 דקותיו אין בו מילה אחת חסרת חשיבות, וכמעט אף אחת מהן לא מעניינת. בעצם הסרט הוא דוגמה עקרונית לחשיבות שיקולי הרייטינג ולאי־חשיבות שיקולי החשיבות, מנקודת ראותם של בעלי השליטה באמצעי התקשורת. אפשר להמשיך בפלפולים מסוג זה עוד ועוד, אבל השורה התחתונה היא אחת: חפשו לעצמכם משהו מעניין. על "כל הממשלות משקרות", למרות שמו המבטיח, אפשר לוותר.
התרעות פיקוד העורף