איילת מנחמי (53) היא במאית, תסריטאית, עורכת סרטים ועורכת תסריטים. נולדה בתל אביב ולמדה במגמה לקולנוע בבית הספר בית צבי. בין הסרטים שביימה: “עורבים" (1985), "אבא גנוב 3" (1992), "סיפורי תל אביב" (1993), "נודל" (2007). לאורך הקריירה ביימה גם שלל פרסומות לטלוויזיה. מגדירה עצמה גם כ"קיאקיסטית ומודטת ויפאסנה". ביימה את הסדרה הבלשית "נופלות על הרגליים", בכיכובן של מילי אביטל ושני כהן, שמשודרת בימים אלה בקשת בערוץ 2.

האם יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה?
"אנחנו כל הזמן משתנים, והאופי והסגנון וסוג היצירה שלנו משתנה ביחד איתנו. היצירות המוקדמות שעשיתי משקפות את מה ומי שהייתי בזמן שעשיתי אותן. אני מסתכלת עליהן בסקרנות, באמפתיה, לפעמים בעצב ולפעמים בפליאה. למה לי לעדכן, לתקן ולשנות את מה שכבר היה? בשביל מה לגרור איתי היום תחנות שעברתי דרכן מזמן? אני שונה היום מאותה אחת שעשתה את העבודות ההן. לא נכון ולא אתי מצדי להתערב לה ביצירה. יש דבר אחד שלא השתנה אצלי אף פעם, וזה שאני לא רוצה להתעסק בנושאים פוליטיים. לא כי זה לא מעניין אותי, אלא כי זה מייאש אותי, ואני לא רוצה ליצור על בסיס ייאוש. אם יש תקווה, היא רק באפשרות של קולנוע לעזור לפתח יכולת אמפתית דרך חוויה רגשית, וקשה מאוד לעשות את זה כשמנסים לקדם אידיאולוגיה. זה לא שאין יוצרי קולנוע מוכשרים ומאוד פוליטיים שמצליחים להתגבר על המכשול הזה. אבל לי פשוט אין את הדרייב הזה. אני די בטוחה שכל שינוי חברתי מתחיל ברמה הפרטית והאישית, אז למה לא ללכת ישר לשם ולהתעסק עם החומרים האלה מלכתחילה. ואם זה הקריטריון, אז כל דבר מעניין אותי. כל זמן שהוא בוחן דברים דרך הפריזמה האישית ויש בו סיפור חזק, דמויות מעניינות עם פוטנציאל להזדהות ותהליך של שינוי".

מה היחס שלך ליצירות שלך?
"אני אוהבת להקשות על היצירות שלי, בייחוד האישיות יותר, בכך שאני לא דוחפת ומנופפת בהן יותר מדי. אני מאוד אוהבת להסתתר. אני משלחת אותן החוצה ומתחבאת כמו איזה אמא מאחורי שיח שמסתכלת מה קורה לילד שלה כשהיא כביכול לא בסביבה. זה אולי נשמע קצת אכזרי, אבל המציאות, כידוע, לא ממש נחמדה ואין לי אשליות. אני בשם בדוי באינסטגרם ומעלה לשם רק דימויים ומילים, שמבחינתי הם יצירה לכל דבר. זה נקי יותר. גם בפייסבוק אני בשם בדוי, רק כדי להתבונן מסביב בלי המחויבות להיות חלק מהמשחק הזה של חיזוקים וליקוקים ותגובות משמימות ומשובטות. אז אפשר להגיד שאם זה תלוי בי, אני חיה בכיף עם כמה תגובות אותנטיות במקום 1,000 פרגונים מזויפים. ובכלל, הדופמין הזה שמשתחרר במוח על כל לייק ועל כל תגובה הוא אוברייטד. אף פעם לא חשבתי שהשמש זורחת לי מהתחת, ואני גם חולה בקוליטיס, ככה שאין סיכוי שזה יקרה.



“אני באה מסבל נפשי ומהרס, ובמשך שנים לא הבנתי מה הטעם ללעוס את הטוב ומיד אחריו ללעוס את הרע, ואף פעם לא להספיק לבלוע אותם ולהישאר תמיד רעבה ועצובה", מוסיפה מנחמי. "אבל באיזה שהוא שלב התברר לי שיש מצב קיומי שלישי שאפשר לשהות בו, והוא יותר ניטרלי מטבעו ומאפשר מנוחה ואפילו שמחה. זה ממד של הסתכלות מאוזנת על הטוב והרע שבאים והולכים ואפשרות לחוות אותם דרך האיזון הזה בלי לפחד ליפול וגם בלי להתגונן כל הזמן. זאת פרקטיקה, והיא עובדת לי והצילה לי את החיים. ממש. ואני אומרת לך את זה בלי שמץ בולשיט רוחניקי מהסוג שעושה חררה. בהתחלה מאוד חששתי שהניתוק המסוים מהנמוכים של הרע והגבוהים של הטוב יסרס את היצירתיות שלי, כי לכולנו יש איזה אידיאל שאפשר ליצור רק מתוך המעמקים של הגיהינום או מהפסגות של האופוריה. עובדתית זה לא קרה. מה שקרה זה שבמקום להתפלש בסבל שלי, התחלתי לראות את הסבל של כל האנשים מסביב ולבי נכמר. מצאתי השראה בשותפות הגורל הזאת, כי תכל'ס כולם חיים בסיוט כלשהו, גם אם חלק לא מודעים לזה.
"זאת המהות של החיים האלה. אבל מאחר שזאת מהות משותפת לכולם, אז זה לא רע או טוב, זו פשוט עובדה. ואם אני מצליחה פשוט להכיר בעובדה הזאת בלי לכאוב אותה ולהתאבל עליה ועל עצמי בכל רגע ורגע, אז אפשר לחיות. כמובן, גם המדיטציה עוזרת, כי היא משמרת את הממד הזה".




תרופה מצילת חיים
את רגעי ההצלחה שלה מנחמי מצליחה לקבל בפרופורציה הראויה. “בוסט של פרגון והערצה לא יכול להקפיא אותי, כי אני לא מסוגלת לתת לו לחדור בכלל", היא מעידה. "יש מספיק דברים אחרים שמקפיאים אותי. אני המבקרת הכי לא סלחנית של עצמי. חוויתי מספיק רגעי הצלחה, כדי לדעת שאין בהם שום דבר שאפשר לקחת אותו הלאה לחיים. זה לא אומר, חלילה, שאני לא מתענגת עליהם ונהנית מהם כמו מכל חוויה נעימה אחרת. אבל אני יודעת שהשמחה הזאת מאוד שברירית, ולכן אם אני מחפשת משהו להישען עליו, זה לא יכול להיות הדבר. רגעי כישלון, למשל, הרבה יותר מעניינים אותי כי תמיד יש בהם אתגר אמיתי. אחרי 23 שנה שאני עושה ויפאסנה, אני די בטוחה שהדבר היחיד שאני יכולה להישען עליו בלב שלם זו הידיעה שהכל משתנה כל הזמן, ואחרי כל התרוממות תבוא נפילה, וזה כבר לא מפחיד אותי. פשוט צריך לנסות לשמור על איזון גם עם זה וגם עם זה. אפשר להתבאס מזה שאחרי כל שמחה תמיד יגיע עצב, אבל אפשר גם להתמקד בזה שאחרי כל עצב תמיד תגיע שוב שמחה. זאת בחירה שלי איך להסתכל על זה. עם כל הביקורתיות, אני מאוד אוהבת את כל מה שיצא לי ליצור אי פעם, בלי יוצא מהכלל. קצת חבל לי שאת עצמי אני אוהבת פחות, אבל עם השנים למדתי להשלים גם עם זה".


איך את בכל זאת חוגגת את הטוב?
"הולכת לים ותופסת גלים עם הקיאק".

היום יש שפע של יוצרים בתעשייה קטנה. איך את חשה לגבי זה?
"הזמינות והנגישות של האמצעים מאפשרות לכל אדם להיות יצרן של תכנים, אבל זה לא הופך אותו ליוצר. בעיני יש אמת מידה מאוד פשוטה כדי לדעת מי יוצר: לבדוק מה קורה אם מוציאים מהמשוואה את הקהל. אם הדחף לייצר תוכן דועך כתוצאה מזה, אז רוב הסיכויים שמדובר באקסהיביציוניזם או סתם צורך לעדכן ולקבל פידבק. אבל אם אין קהל ועדיין קיים הדרייב היצירתי, אם מדובר בצורך קיומי שלא תלוי במספר העיניים השוזפות את הדבר, זו יצירה. ומאחר שגם אם אין קהל, אז היוצר יהיה תמיד הקהל של עצמו, הרי מדובר בתהליך שהוא במהותו תרפויטי. וזה בדיוק התגמול העמוק של תהליך היצירה: הוא תרופה מצילת חיים, דרך לתרגם את העולם ולשרוד בו, שיר ערש למפלצות שמכרסמות בנו מבפנים".

לדייק בתוצאה
“נופלות על הרגליים", סדרת הבילוש שיצרה רותי רודנר וביימה מנחמי, בכיכובן של מילי אביטל ושני כהן, מגוללת את סיפורה של דנה (אביטל), שיום אחד מגלה שבעלה אברם, חוקר פרטי במקצועו, נעלם. היא משתפת פעולה עם יד ימינו, החוקרת חנית (כהן), אשר מנהלת עם אברם רומן, כדי למצוא אותו.
"הצטרפתי לפרויקט בשלב מתקדם של הפיתוח שלו, כבמאית ועורכת תסריט", אומרת מנחמי. “נראה לי שאוהבים את 'נופלות על הרגליים'. מאות אלפי אנשים רואים את הסדרה בכל שבוע. זה לא מקרי שהסדרה הזאת היא הדבר שהכי נהניתי לעבוד עליו עד היום. הסיבה היא שזו יצירה משותפת, ואני רק חלק מדרים טים של נשים

יקרות שאחראיות לה, ובראשן היוצרת של הסדרה, רותי רודנר. הסדרה אפשרה לי לתפוס את הנישה שהכי נוח לי בה: פשוט לביים, להתחבא במקום המוגן שלי על יד המוניטור ולעשות את מה שאני אוהבת, נתמכת על ידי צלם רגיש וצוות נפלא. עשיית סדרות וסרטים פה בארץ היא חוויה הישרדותית, אבל גם ממכרת. זה מאוד דומה בעיני לגלישת גלים – את עולה ויורדת, יש רגעים חטופים של התעלות רוח, הרבה אדרנלין, המון רגעים של חתירה מייאשת בניסיון לתפוס משהו ולא מעט התבחבשויות בקצף, שאת יוצאת מהן כמעט בלי אוויר, אסירת תודה שאת בחיים".

הזדהית עם הנושא?
"הזדהיתי עם הדמויות, ודרך ההזדהות עם דמויות אפשר להזדהות עם כל נושא. זה היופי בלספר סיפור. והסיפור שם טוב".




איך את משלבת בין עשייה אמנותית לערוץ מסחרי?
"אני עושה הפרדה. זה ערוץ 2, וגם ככה הטון של הסדרה הוא לא לגמרי כוס התה של קשת, וכל הכבוד להם שהם האמינו בזה. מבחינתם, זה לא מובן מאליו. אין לי עניין לדחוף את המחשבות הקיומיות שלי לכל מקום בכל מחיר. הרבה יותר מעניין אותי לשרת סיפור או יוצר אחר או אפילו לקוח בצורה הכי טובה שאפשר ולדייק בתוצאה. הפעם האחרונה שלעגתי לדמות הייתה ב'אבא גנוב 3', לפני 25 שנה. אולי זאת הסיבה שאני לא מסתדרת עם קומדיות. אבל דרמה קומית זה ז'אנר נפלא בעיני, כי שם אפשר, בין השאר, לשמור על כבוד הדמויות".

מה דעתך על הדרמות שיוצרים בארץ?
"יש בארץ יוצרים מדהימים וסיפורים אדירים, אבל אם ימשיכו לצמצם ולצמצם את התקציבים ולצפות שהאיכות תישמר, זה לא יקרה. המצב בארץ, לפחות בערוצי השידור המסחריים, מאוד מדאיג מהבחינה הזאת".