ביקורת זו אינה מיועדת לאלה המאמינים שהגאולה מעבר לפינה, אם עוד לא יצאה לדרך, שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל ושערביי הגדה יחפשו את החברים שלהם. נותרו בישראל כמה שחושבים אחרת, שמאמינים עדיין בפתרון של שלום, נסיגה, שתי מדינות. מותר להם לקוות ולחלום. ככה עושים בדמוקרטיה.
בעזרת מצלמה, בקול לא מתלהם, מבקש לשמוע גם את האמיתות הבלתי נעימות ואולי בעיקר אותן, יצא ברעם לשטחי יהודה ושומרון (וגם פרסם ספר באותו השם). הוא נפגש עם מתנחלים, עם אנשי פת"ח וחמאס, וחזר עם המסקנה המדכדכת שאין די בסלוגן "קווי 67'" להביא לסוף הסכסוך. הפלסטינים מדברים על הנכבה, על 48', על חזרת היהודים לאירופה ואמריקה. היהודים לא רואים בעיה מוסרית בהמשך הכיבוש. השטח לימד את ברעם שכנראה אין פתרון וגם בנו בן השנתיים יידרש להתגייס ולהילחם.
החלק הבא של הביקורת מיועד לאלה הרואים את הסימנים הברורים לכך שאנחנו בעידן של אתחלתא דגאולה. יש להם יחס של כבוד לגר החי בשעריהם, אבל אין מבחינתם שאלה שארץ ישראל ניתנה להם ולאבותיהם מהים עד הירדן.
ביסודיות ובקצב ההולך וגובר חודרת ההכרה גם למעוזי השמאל בתקשורת ובעולם האמנות שחלומות השלום יצטרכו להידחות לעוד שנים רבות. סרטו של הסופר והבמאי ניר ברעם בוודאי שופך מים קרים על החלום, שבו אחרי כל מה שהאומה המיוסרת הזו עברה, ולנוכח הדם הרב במרחב סביבנו, אפשר להגיע לאיזשהו הסכם עם ערביי הגדה.
ברעם מגלה כי אינו יכול לשהות לנצח במרחב הנוחות שלו, בנהנתנות התל אביבית, ויוצא לפגוש את המציאות כפי שהיא מתרחשת בשטחים. הוא פוגש יהודים נחושים. פוגש ערבים ונדהם לשמוע שמבחינתם קווי 67' הם רק ההתחלה. הם חותרים לשנת 1948.
למרות נקודת המוצא שלו, ברעם מספיק ישר כדי להוביל את הצופה למסקנה המתבקשת, שאין פתרון ולא יהיה שלום מדומה. במציאות שבה אנו חיים כנראה נגזר עלינו לחיות על החרב.
התרעות פיקוד העורף