במשחק הריאליטי, כמו במשחק החיים, זה כמו להיות על גלגל ענק - פעם אתה למעלה ופעם למטה. פעם אתה המנצח הגדול שמקבל חיבוק מכולם, ופעם אתה מושמץ, מושפל ונמצא בסכנת הדחה. הדינמיקה משתנה תוך אלפית שנייה. מידיד וקרוב אתה הופך לאויב מר, ולכן כל גילויי החיבה שהם מרעיפים שם לפעמים אחד על השני, לא אמיתיים ושווים כקליפת השום. בפרק הקודם חשבנו שיוסי ונתי התפייסו ושאווירת הרמוניה שוררת בשבט. אתמול שוב הם שלפו ציפורניים והביעו את שאט הנפש שלהם אחד מהשני.
בכלל, אני תוהה, על פי מה מחליטים המתמודדים למי הם מתחברים, ועם מי הם רוצים להגיע לגמר, כאשר הם פוגשים אותם לראשונה על האי? על פי צבע העיניים או עקמומיות האף? או אולי על פי צורת ההליכה או האכילה? המראה המורעב של ורד בפגישת העבודה שלה עם זהבי, כשהיא דוחפת מהר לתוך הפה הרבה חתיכות מנגו ואננס, על מנת לאגור לימים של מחסור, לא היה מלבב במיוחד, בלשון המעטה.
בסופו של יום, החיבורים נוצרים אך ורק מתוך כדאיות ואינטרסנטיות, ולכן כאשר אחד השבטים מגיע למשימה בקריאות קרב, כשהם צועקים במקהלה "בו-היי, בו-היי", כאילו היו אינדיאנים משבט האפצ'י שבאו לקרקף גולגלות, אנחנו לא יוצאים מגדרנו, כי אחרי צהלות המלחמה, אותה אחדות תיסדק ותתנפץ על שטות של מה בכך.
מאידך, היא תשוב ותשתקם, רק בגלל שהצליחו לקנות את לבם עם קפה לאטה שמאטע, אותו ילגמו בשמחה וחברות (מה שווה קפה בלי סברינה מפוצצת בקרם?), עד הקרייסיס הבא. או עד ששגיא יקלוט שקריירה גדולה לא תצמח לו מזה שהוא ינפח את שפתיו וחזהו, ויעשה קולות של כלי נגינה למול הים הגדול. אחרי הפרפורמנס המוזיקלי המרשים שמטרתו הייתה לשמח את חבריו, שגיא יחזור לזרועותיה של מעיין, מוכן לכל מזימה זדונית שהיא תציע, כנגד אותם חברים.
באופן פרדוקסלי, האמת היחידה במשחק היא הזיוף. כולם מזייפים נאמנות לשבט, כאשר הנאמנות היחידה היא לעצמם בלבד. למרות זאת, בתוך הזיוף הזה יש לפעמים גם רגע מכונן ויפה, כמו הווידוי של אמיר בפני זהבי וענבר שהוא מוסלמי מיפו. שמחתי בשבילו שהוא סוף סוף הסיר מעליו את המסיכה והוקל לו. הסוד של אמיר לטעמי הוא גולת הכותרת של עונה זו, והנושא המרכזי והמשמעותי שלה, הוא התיקון שאמיר חווה בעקבות חשיפת הסוד.
התרעות פיקוד העורף