בדיוק באותה שעה שודרה בערוץ 11, כאן, במסגרת הסדרה "מבוצרים", כתבה שבין השאר מתארת את הפגיעה הכלכלית והאנושית האנושה שנגרמה לבאקה אל–גרבייה שבתחום ישראל ולאחותה ברשות הפלסטינית באקה אל–שרקייה בעקבות בניית הגדר שעוברת ממש ביניהן.
איכשהו שתי הכתבות גם יחד גרמו לקורקבן שלי להתחיל לרעוד. היה משהו מקומם בכך שסתם ככה בליל קיץ חם, בעוד אני שרוי לי בשלוות ביתי הממוזג, מתלבט בין אבטיח לגלידונית, מתפרצים לחדר סגן הרמטכ"ל, מלווה באנשי צמד הבאקות, ומתחילים להזכיר לי בקול גדול את דבר קיומו של איזה מזרח תיכון מסביב, מופרע ורצחני ושותת דם. וכאילו לא די בכך, קופץ לתמונה איזה סכסוך ישראלי–פלסטיני ישן שכבר מזמן שכחתי ממנו.
צריך להודות: הסכסוך הישראלי–פלסטיני (להלן הסי"פ) משעמם את הרוב פה. ניסינו לפתור אותו, לא הצליח (בלי להתווכח מי אשם), אז עכשיו אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא לא קיים. אני לא חושב, משמע אני לא קיים. סגרנו את הסי"פ מאחורי גדר, כמו שסגרנו את דאע"ש מאחורי גדר, קנינו אבטיח וגלידונית, ועכשיו אנחנו חיים בדמוקרטיה משגשגת ומלאת שמחה. יש מכביה, יש מצעד הגאווה, ירושלים מאוחדת לנצח, החיים יפים.
עד שמגיעה כמובן התשקורת העוינת הזו ובערב אחד מטיחה בנו את המציאות בפנים. בשביל זה הקמנו תאגיד? מתי כבר יסגרו את ערוץ 10?
התרעות פיקוד העורף