כאשר פנו ניצולי הספינה ליברטי למקימי קיר ההנצחה הגדול בוושינגטון שעליו חקוקים שמות 58 אלף חללי מלחמת וייטנאם וביקשו פיסת קיר קטנה להנצחת מתיהם, הם נענו בכך שליברטי הותקפה בזירת הקרבות הלא נכונה וכי הרוגי הספינה לא מתו בקרב. התשובה הייתה שגויה מההיבט העובדתי: כמה ממלחי הספינה השיבו אש דלילה משתי מכונות ירייה 0.5 שנותרו שמישות אחרי יעף ההתקפה הראשון של מטוסי הקרב הישראליים, ונהרגו כשהם ניצבים על הסיפון החשוף. מאז ועד היום אין לניצולי ליברטי לאן לקחת את כאבם.
החל מיוני 1982 הם נפגשים בבית מלון בוושינגטון כדי לציין את אובדנם, לשפוך נפט על תיאוריות הקשר היצירתיות שלהם, לחוות את החרון הקדוש שהם חשים כלפי "ידידתנו הגדולה ובת בריתנו באזור ישראל", ואינם מתנחמים מהמכתבים שבהם מבהירה ממשלת ישראל כי אמרה כבר את כל מה שהיה לה לומר בנושא. בזמן מסוים היה יצחק רבין, אוהב אמריקה אמיתי ומי שנחשב בעיניהם ולא רק בעיניהם, חייל ומנהיג ישר. ממנו ציפו לשמוע את האמת. הוא הרי היה מצביא המלחמה שהפליקה להם באופן אגבי - או מכוון, תלוי במתבונן - וראש ממשלת ישראל פעמיים עד שנרצח. רבין הזכיר בצער את ההתקפה על ליברטי ב"פנקס שירות" ונדם.
פגשתי אותם לראשונה במדינת ניו יורק ב–1996 אחרי שהתגברו על חשדם הטבעי נגד התקשורת הישראלית, שלא עשתה לדעתם די כדי לחשוף מה באמת קרה ב–8 ביוני בים התיכון מול אל–עריש. כמה עשרות גברים חרושי קמטים ומלאי מררה ותוכחה שאיבדו באותו יום 34 מחבריהם ו–171 מהם נפצעו, חלקם באורח קשה. ההתקפה על ליברטי, שהייתה ספינת ביון קטנה ובלתי מסוגלת להגן על עצמה בעליל מול מטוסים ישראליים בעיצומו של הניצחון הצבאי הגדול, מתויקת אצל הניצולים ההולכים וכלים בעוצמות שונות של השלמה ומרירות: מההכרה כי מלחמה היא גיהינום וכי קורות טעויות המתאספות תחת ההגדרה "אש ידידותית", ועד העובדה שלישראל היה אינטרס מובהק, שנגע בזה האמריקאי, למנוע מהספינה לבצע את שליחותה ולעצום את הרדאר ועיניו החקרניות שהיו מכוונות גם לרמת הגולן וגו'.
לא היה להם קל לשבת עם מי שעבורם היה נציג האומה שהתנפלה עליהם ללא התרעה. בעיקר היה קשה לא להצטרף לקריאות "הלאה, ישראל!", שהן בלבד יכולות היו למנוע מהעיניים רושפות השנאה לשסף את העיתונאי האורח.
היה קשה להקשיב לתיאוריות הקונספירציה המטורללות לצד טענות שנשמעו לגיטימיות, או לקרוא את הספרים ולצפות בסרט שהפיקו. 34 זה הרבה חברים מתים, וזאת הסיבה לכך שליברטי ממשיכה לבעור. מאז אני מקבל מהם פעם בכמה שנים עדכונים ומחקרים חדשים שהמכנה המשותף שלהם הוא אחד: לממשלת ישראל לבדה או בתיאום עם ממשל ג'ונסון היה אינטרס מובהק להתנפל על ליברטי. טעות בזיהוי מטרה זו לא הייתה. בעיקר משום שההתקפה נמשכה שעתיים; ניצולי הספינה טוענים כי משה דיין החליט להיפטר מליברטי; "זה היה רצח בדם קר", טוענים הניצולים, "קיים קשר שתיקה בין ממשלות ישראל וארצות הברית".
בעיקר נסמכים ניצולי ליברטי על הספר: "ההתקפה על ליברטי" מאת ג'יימס אנס, ממפקדי הספינה והיסטוריון, שראה אור ב–1982. למרות נטיית לבו המובהקת, היטיב אנס להישמר ממלכודות פתאים. ב–1992 ראה אור "ליברטי - ניתוח ההיסטוריה מול ההיסטוריה הרשמית" מאת ג'ון בורן, קשיש חביב וחשדן שלא היה על הספינה והספר היה עבודת הדוקטור שלו. היריעה תקצר מלפרוש את הממצאים המוזרים, העדויות האותנטיות והתגובות האלימות, אך הם נשמעים בערך כך:
שתי המדינות מסכימות שליברטי הייתה ספינת ריגול שנשלחה מאביג'אן להצטרף לצי השישי בים התיכון עם פרוץ מלחמת ששת הימים. האמריקאים מודים שציוד ההאזנה האלקטרוני וסוללת האנטנות הגבוהה על סיפונה, נועדו להאזנה לתשדורות של הצבאות הלוחמים באזור. למרות שייכותה הפורמלית לצי, הייתה ליברטי ת"פ של ה–CIA. ליברטי התמקמה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל ומצרים. מה עשתה שם, מתנדנדת על הגלים במים החמימים של חודש יוני? מצותתת למכשירי קשר אלחוטיים. האם זה תפקידה של מדינה ידידותית ניטרלית בסכסוך? זה קורה כל הזמן.
ישראל איתרה את ליברטי בעת סיור אווירי. באחד החמ"לים שלנו העלו אותה על לוח המלחמה כספינת ביון אמריקאית ושכחו ממנה. היא לא הטרידה איש ולא הפריעה ללחימה. כשעה לפני ההתקפה צולם מפקדה, וויליאם מקנוגל, משתזף עם ספר על סיפון. ליברטי הייתה גיגית מיושנת משנת 1945, ללא מיגון יעיל חוץ מארבע מכונות ירייה. היא הניפה דגל אמריקאי ענק, ועל חרטומה היה רשום סימון הצי: 5–GTR. פעילותה ביום רביעי, 8 ביוני, הייתה כה בנאלית עד שמלחים רבים השתזפו על סיפונה.
בשעות הבוקר ב–8 ביוני ועד הצוהריים חלפו מעל הספינה שמונה יעפי סיור ישראליים. מטוסי הקרב הישראליים, חלקם שבו ממשימות הפצצה בסיני, חגו סביב הספינה כמנסים לתהות על קנקנה. המלחים נופפו לשלום, הטייסים ירדו נמוך, אבל לא נוצר קשר אלחוטי. בשתיים בצוהריים בערך, ללא התרעה מוקדמת, צללו מטוסי מיראז' ישראליים על ליברטי. בהתחלה הם ריססו את הסיפון בתותחים, אחר כך שיגרו רקטות. בתוך העשן וההמולה התקשו מלחי הספינה לזהות את המטוסים התוקפים. קודם חששו שמדובר בהתקפה מצרית או סובייטית, עד שאחד המלחים זיהה מגן דוד כחול על כנפי המיראז'ים.
ההתקפה עשתה שמות בספינה. הרקטות חוררו את חדרי המכונות. מטוסי סופר–מיסטר ישראליים שהצטרפו לחגיגה הטילו פצצות נפל"ם שכיסה את ליברטי בחומר צמיגי בוער. הספינה עלתה באש. אמצעי ההתגוננות היחיד שאותו נקטו המלחים היה ניסיון לכבות את האש. המטוסים חוררו את צינורות הכיבוי, והמלחים השתמשו במטפים. מפקד הספינה קפטן וויליאם מקנוגל אסר על חייליו להשיב אש. בגלל הרעש וההמולה מלח צעיר שאייש את אחת ממכונות הירייה לא שמע את הפקודה, ירה צרור בודד וחטף פגיעת רקטה ישירה.
סיפונה של ליברטי כוסה בהרוגים, פצועים ושלולית ענקית של דם. רופא הספינה ערך שלושה ניתוחי חירום אך לא הצליח להציל פצועים רבים. כל אותו הזמן, סיפרו לי הניצולים, התנופף הדגל האמריקאי בירכתיים. כעת הוא היה מחורר ומכוסה עשן. אחרי שהמטוסים פגעו בליברטי כ–800 פגיעות ישירות, הם הסתלקו מהאזור.
שדה האנטנות של הספינה נקצר ביעף הראשון, והיא לא הייתה יכולה לקיים קשר עם נושאות המטוסים של הצי השישי ששייטו באזור. מלח בעל תושייה אלתר מכשיר קשר, והספינה שידרה לצי השישי שהיא תחת התקפה. כאשר המטוסים הסתלקו, הופיעו בזירה שלוש ספינות טורפדו ישראליות. הקברניט, שלא זיהה את האורחים החדשים, קיווה שהספינות באו לעזור. בסימני מורס שעליהם לא קיבלה תשובה, ניסתה ליברטי להצהיר על זהותה בפני הספינות, אלה שיגרו בתגובה חמישה טורפדו מטווח קצר, ארבעה החטיאו אבל אחד חדר לחדר המכונות בקו המים וקרע חור ענק בדופן הספינה. ליברטי נטתה על צדה בזווית של תשע מעלות אבל לא טבעה. הספינות קינחו באש תותחים והסתלקו.
אחרי שעה הופיעו מסוקים ישראליים, אלה ירדו נמוך כאומדים את הנזק, אחר כך שאלו הטייסים אם ליברטי זקוקה לעזרה. קפטן מקנוגל - שזהות התוקפים הייתה ידועה לו - עשה תנועה גסה בידו וסירב לקבל עזרה. כשעתיים הייתה הספינה תחת התקפה. היא צלעה אל נמל מלטה בכוחות עצמה.
קשה היה לשבת כעיתונאי ישראלי בבית הפרטי במאונט סיני, שבו התאספו הניצולים לדבר על ההתקפה ששינתה את חייהם וששכלו 34 מחבריהם. הם נקבצו מרחבי אמריקה ולא היו במצב רוח ידידותי. ישראל הודתה בטעות, אמרתי, התנצלה ושילמה 7 מיליון דולר פיצויים, אמרתי. קורה במלחמות.
"בניגוד לטענת ישראל שליברטי לא הניפה דגל ולא נשאה סימני זיהוי, הדגל התנופף באון וסימני הזיהוי היו ברורים", טענו המלחים המזקינים. "הטייסים שלכם משקרים, וזאת לא הייתה טעות. זה היה רצח בדם קר".
מדוע שישראל תרצה להטביע את ליברטי?
"משום שהספינה עסקה בפעולת ביון, והאזינה לפקודות שיצאו מהמטכ"ל הישראלי. ב–8 ביוני ביקש דיין, בניגוד לעמדת ממשלתו ובהפרה מפורשת של בקשת הנשיא ג'ונסון, לכבוש את רמת הגולן. דיין רצה לעשות זאת מתחת לרדאר האמריקאי. אילו האמריקאים היו יודעים את כוונותיו, הם היו מפסיקים אותו. לכן החליטו להיפטר מליברטי".
נדמה לי שאני מכיר את אופי מנהיגי ישראל, וקשה להעלות על הדעת שניתנה פקודה בדם קר להשמיד ספינה ידידותית.
"לפי עדויות רבות שיש בידינו, ידעה ישראל היטב את זהות הספינה".
עדויות?
"עדות של שני טייסים ישראלים שהשתתפו בהפצצה, שהיו מוכנים להעיד שראו דגל אמריקאי על הספינה. אף אחד לא היה מעוניין לשמוע אותם. מפקדי ספינות הטורפדו המציאו טענה מטומטמת על זה שליברטי נראתה כספינת רפאים נטולת חיים ואילו הספינה בערה, מלחים פצועים שכבו על הסיפון. לא היה אפשר לטעות במה שראו".
שאלתי לדעתם בעניין טענת ישראל שחשבה שליברטי היא ספינת משא מצרית בשם "אל־קזיר". מלחי ליברטי הוציאו מתיקיהם התפוחים צילומים של אל־קזיר, שבהם נראתה ספינה מגושמת וכבדה ללא אנטנות והניחו אותם ליד צילומי ליברטי. זו לא הייתה אותה חיה.
מדוע לא הגיב הצי השישי לקריאות המצוקה שלכם כאשר נשלחו?
"זה הקטע הקשה מכל. בגלל הקשר בין ממשלות אמריקה וישראל. מתחילת ההתקפה ידע הנשיא ג'ונסון שליברטי מותקפת בידי ישראל. כדי לא להביך מדינה ידידותית, הוא אסר על מטוסי קרב להמריא מסיפונה של סראטוגה כדי לסייע לנו. פעמיים ניתנה פקודה להמריא ופעמיים בוטלה. פקודת הביטול הגיעה ממזכיר ההגנה מקנמרה".
חדשות ותיאוריות קשר קטנות אם אינן מטופלות בזמן אמת, תופחות לקונספירציות הממריאות מקרקע המציאות. כך קרה עם ההתקפה על ליברטי.
מתישהו בשנות ה–80 התייצב אחד, סת מינץ שמו, ישראלי לשעבר תושב מדינת מיין, בפני ארגון ניצולי ליברטי ומה שסיפר עורר סקנדל גדול. לדבריו, הוא היה בחמ"ל באשדוד ושמע את הטייסים הישראלים מבהירים לפיקוד כי הם רואים דגל אמריקאי על הספינה. מינץ מסר את עדותו לאנשי ליברטי והוסיף שלידיעתו חלק מהטייסים הישראלים סירבו להשתתף במשימה, נשפטו על הפרת פקודה בעת קרב ונשלחו ל–18 שנות מאסר עם עבודת פרך.
הליברטאים קישרו את מינץ עם בעלי הטור אוונס ונובאק. אלה התקשרו למינץ, גבו ממנו עדות דומה לזאת שמסר לאנשי ליברטי, ופרסמו אותה בעיתון. זה היה בנובמבר 1991, וא"מ רוזנטל, עורך ה"ניו יורק טיימס" בעצמו התקשר למינץ כדי לשמוע ממנו שנובאק לא הבין את עדותו וכי דבריו הוצאו מהקשרם. לא טייסים ולא זבובים. רוזנטל התנפל על אוונס ונובאק ב"טיימס", אלה השיבו לו, והנושא הידרדר לוויכוח הרגיל: פרו–ישראלים נגד אנטי–ישראלים. כאשר התקשרו למינץ מ"הארץ", הוא כבר לא זכר דבר. "אני לא רוצה לדבר יותר", אמר, "אני אומר משהו ומחר ידפוק לי בדלת איש מוסד".
מה שכן היה ברור למלחי ליברטי זה שבמשך ארבעת הימים שבהם שהו בים התיכון, שייטה צוללת מסתורית, אמריקאית לדעתם, בשובלה של הספינה. מה הצוללת עשתה שם, מה הייתה משימתה ואיזה סוג של גיבוי אמורה הייתה לתת לליברטי, הם אינם יודעים. מלחים רבים העידו כי ראו פריסקופ מציץ מהמים. הם משוכנעים שהצוללת צילמה את ההתקפה ושהיכן שהוא בארכיון הפנטגון נמצאים צילומים המאוששים את עדותם.
"אתה חייב להבין", אמר לי המלח ג'ון רנקאואסקי, אחד היותר אמינים בעיני ממלחי ליברטי, "שמעולם לא קיבלנו תשובות מספקות, לא מאנשינו ולא מישראל. הדבר הראשון שעשו כאשר הגענו למלטה היה לבודד אותנו. החתימו אותנו על חוזה חשאיות ל–15 שנה, אפילו עם בני משפחתנו אסור היה לנו לדבר. לפני כמה שנים שאל אותי בנו בן ה–21 של חבר שלי שראשו נערף מרסיס בהתקפה, כיצד אביו נהרג. מה אתה אומר לילד כזה? שישראל הורידה לאביו את הראש? עד שלא יצאו ספרים על הפרשה, לא דיברנו. ביקשנו הנצחה וקיבלנו מס שפתיים. ג'ונסון התפטר ב–1968. מקנמרה קיבל בדוחק את ההסבר הישראלי. רק מזכיר המדינה דין ראסק כתב ואמר שההסבר הישראלי מעולם לא סיפק אותו ושאינו מתקבל על הדעת.
"ישראל שילמה פיצויים אחרי מו"מ ארוך ומביש שבו ניסתה לקבוע לפי מפתח שרירותי, כמה שווה למשפחתו מלח צעיר שמת בן 19. אתה יודע איך קובעים כמה הוא שווה? מחשבים כמה שנים נותרו לו לחיות, כמה יכול היה להרוויח בחייו ואחר כך מחלקים ומכפילים ומגיעים לתחשיב של 100 אלף דולר להרוג. לשאת בנזקים שנגרמו לספינה - ישראל סירבה. ליברטי נמכרה לגרוטאות מתכת לחברת ג'ילט, אני מנחש שעשו ממנה סכיני גילוח. לפצועים הציעו 20 אלף דולר, וחלק מהמלחים סירבו לגעת בכספי הפיצויים. הרגשנו שאם ניקח את הכסף, נסכים בשתיקה לעמדת ישראל ונתמוך בה במעשה זה".
בדצמבר 1987 ביקשו תושבי העיירה גרפטון, וויסקונסין, לבנות ספרייה ולקרוא לה על שם חללי ליברטי. יוזמי הרעיון, שני אחים זקנים בשם גרוב, תרמו 400 אלף דולר. לקול תרועת חצוצרות התגייסו אנשי איפא"ק, פעילי הליגה להגנה נגד השמצה וארגונים יהודיים מקומיים ומחו בתוקף. לטענתם פרשת ליברטי היא פצע פתוח ביחסי ארצות הברית–ישראל, ואזכור ליברטי והנצחתה הם עלבון צורב ליהודים. וואו. אני מבין שישראל ותומכיה לא אוהבים להיתקל בליברטי, אמר ראש העיר גרפטון למשלחות שעלו אליו לרגל, אבל אף אחד אינו יכול להמעיט באסונם של חיילינו. אינני רואה כיצד קריאת ספרייה קטנה על שמם מאיימת על היהודים ועל ישראל.
שנה תמימה נמשכו חילופי האש בין הצדדים. קשה להאמין כמה מכתבים למערכת יכולים להישלח בעיירה קטנה. תוך ימים ספורים הידרדר הדיון העקרוני לחילופי האשמות קשים. ארגונים אנטישמיים וניאו–נאצים מממנים אתכם, האשימו יהודים את ארגון מלחי ליברטי. אתם משתפים פעולה עם השטן כדי לגרום עלבון לישראל. הזמינו אותנו לפגישה עם ערפאת ולא הלכנו, הגיבו המלחים, לא רצינו לשמש תחמושת בסכסוך הישראלי–פלסטיני. פעילים יהודים חשפו כי האחים גרוב תרמו חצי מיליון דולר למסע הבחירות הכושל של דיוויד דיוק מהקו־קלוקס־קלאן. אחרי שנה הצביעו תושבי גרפטון בעד ספרייה ע"ש ליברטי.
בתוכנית הטלוויזיה "20/20" הגישו ברברה וולטרס ויו דאונס גרסה מהולה ומקוצרת של סרט תיעודי שהפיקה חברת תמז באנגליה. מ–50 דקות קוצר הסרט ל–20 ובו מראים אנשי ליברטי שעמדת ישראל זכתה לכיסוי נרחב יותר מגרסתם. טד קופל מ"נייטליין" שלח צוות לסקר את אחת הפגישות של יוצאי ליברטי. חמישה ימים עמלו אנשיו לתעד את המפגש וברגע האחרון החליט קופל לשוחח עם משה ארנס, שהיה שר הביטחון, שנמצא בביקור באמריקה. שידור הכתבה נדחה. כאשר שאלו אנשי הארגון מדוע לא שובץ הסרט לשידור, נאמר להם שכל סרטי ההקלטה של התוכנית, כ–100 אלף רגל מצולמים, אבדו. וכך הלאה.
"היינו רוצים להשאיר את הפרשה העגומה הזאת מאחורינו", אמר ג'ון רנקאואסקי. "אנחנו כבר לא צעירים ולא בריאים ואנחנו מעוניינים לסגור אותה. רוצים משהו שיסמן את הסוף. במקום זה שולחת לנו ממשלת ישראל מכתבים מטופשים, ממשלתנו אינה מדברת איתנו כלל, ואנחנו מרגישים כמו מצורעים".
התחושה הייתה שמחווה אבירית ומעט תיאטרלית, מהסוג ששמעון פרס המנוח ידע לתת, הייתה יכולה להעניק לאנשי ליברטי את הסגירה שרצו. יותר זול מ־7 מיליון דולר והרבה יותר אנושי. מצד שני, חשוב לזכור על איזו ממשלה אנחנו מדברים