השבוע הגיע לשיאו הקרקס המכונה גם “משפטו של אלאור אזריה". תהליך ארוך וסיזיפי, שהסעיר מדינה שלמה, וגם גרר את אחת מהכרעות הדין הארוכות בתולדות המשפט הישראלי. כל כך הרבה מילים, דיונים, עדים, ראיות, רגשות, יצרים, אינטריגות, ניצול ופיצול, וכולם נובעים מאחד הקייסים המשפטיים הכי מיותרים שהיו כאן.

הסיפור הרי הוכרע מהרגע שבו האירוע האומלל הזה הונצח במצלמה. שום תעלול משפטי לא יכול היה לשנות את מה שכל צופה ראה בבירור. מחבל שרוע על הקרקע חסר אונים, חיילים מסתובבים סביבו נטולי דאגה, כשלפתע מגיע לזירה אזריה, דורך את הנשק ויורה לו ישר לתוך הראש.

אלאור אזריה. צילום: אבשלום ששוני




זהו, כאן העלילה הייתה אמורה להסתיים. משפט פנימי בתוך צה"ל, עונש ראוי לחייל שעבר בעליל את הקו האדום, ודי. אבל איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. כל צד כאן, וזה כולל גם את מפקדי הצבא הבכירים, פישל ותרם להוצאת כל הסיפור הזה מפרופורציות והפיכתו של חייל עם אצבע מהירה מדי על ההדק ל"ילד של כולנו". אבל זה כבר קרה, ואין טעם לדוש בדברים מחדש.

מה שכן קורה עכשיו הוא ההתקרנפות של ציבור שלם, שבמקום לנסות לנצל את דחיית הערעור כאמצעי לירידה מהעץ, רק הולך ומקצין את האמירות שלו. ואני מדבר, בהכללה, על גוש הימין. הרי הסיפור של אזריה לא צריך להיות בכלל עניין המפריד בין שמאל וימין. לירות באדם חסר ישע, גם כאשר מדובר במחבל ארור עם דם על הידיים, זה מעשה שחוצה כל קו אדום של אנושיות.


אלאור אזריה ואמו בדיון על הערעור. צילום: אבשלום ששוני

אתה יכול להיות ימני, לתמוך בהתנחלויות ולחשוב שבחברון הקדושה צריכים לחיות רק יהודים. ועדיין, מעשה כזה אמור לזעזע אותך. עובדה, הוא זעזע אנשים כמו יהודה גליק, לא בדיוק חבר שלום עכשיו. “לירות במחבל חסר אונים על הרצפה נוגד את הנהלים הבסיסיים של הצבא", הוא אמר בראיון ל"מעריב" במרץ 2016, “אבל גם את המוסר היהודי. אצלנו לא יורים בשבוי וגם לא יורים במחבל ששוכב חסר אונים על הרצפה לאחר שנוטרל. אנחנו מחויבים לערכי המוסר, אבל גם לאמנות בינלאומיות. המוסר שלי הוא יהודי, אבל גם אוניברסלי".

הללויה. צדיק אחד בסדום, שחטף ועדיין חוטף אין ספור נאצות מאנשי ימין (למרות העובדה שכמעט איבד את חייו אחרי שנורה בידי מחבל פלסטיני), ועדיין דבק בעמדותיו. גם השבוע, בעקבות תוצאות הערעור, הוא פנה לאזריה בחשבון הטוויטר שלו והפציר בו להיפרד מעו"ד יורם שפטל, לקראת אולי ערעור נוסף.

עו"ד יורם שפטל מחוץ לדיון בערעור אזריה. צילום: אבשלום ששוני

צדיקה אחרת היא רחל מעוז, אמו של החייל שנטרל את המחבל שביצע את הפיגוע בחלמיש. בראיון לגל"צ הסבירה מעוז, בתגובה לטענות שלפיהן בנה היה צריך להרוג את המחבל: “אנשים אמרו לו: ‘למה לא גמרת אותו?'. להיכנס הביתה ולדפוק לו כדור בראש זה עוד מקרה של אלאור אזריה. אנחנו לא רוצחים, אנחנו רק מגינים. גם בעלי אמר שהוא לא יכול לירות בו לאחר ששכב פצוע". מילים שאמורות להיות ברורות מאליהן, לכל ישראלי, מפי אישה המתגוררת בהתנחלות וחוותה אירוע קשה של טרור.

יהודה גליק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אבל אלה, כאמור, החריגים, בתוך מגזר שלם ודומם. מיד אחרי דחיית הערעור, ראש הממשלה שלנו, מתוך אימה שמא לא יצטייר כימני מספיק, מיהר להמליץ על חנינה, בלי להתייחס ולו במילה למעשה עצמו. נפתלי בנט דרש גם הוא חנינה, ונימק אותה בצורך ביטחוני. “למען לוחמינו המצויים בקו העימות ולמען מניעת אובדן כוח ההרתעה שלנו, אלאור אזריה חייב לשוב לביתו". כאילו שבית המשפט הוא האשם באובדן כוח ההרתעה של ישראל.

מדובר בפוליטיקאים. הציפיות מהם נמוכות ממילא. אבל מה עם אנשי ציבור מרכזיים בימין הישראלי? ואפילו - רחמנא ליצלן - רבנים? מה הערך המוסף של להיות יהודי, בן “העם הנבחר", אם ירי בחסר אונים נתפס כלגיטימי? במה אנחנו שונים, אם ככה, מהאויבים שלנו? ואיזו סיבה יש לנו להוסיף ולהיאבק כאן, כאשר מעשה כזה נתפס כהכרחי לצורך “כוח ההרתעה" שלנו?