יש בעונה השנייה קצת פחות מדי סידני ויותר מדי אולפן. מוס, צריך לזכור, נמצאת בדיכאון. בעצם מוס תמיד בדיכאון. יש משהו בטיפוס הזה שנולד להיות בדיכאון. ב"מד מן" היא הייתה הקופירייטרית המעוכבת רגשית. ב"סיפורה של שפחה" היא שיחקה שפחת מין שבעלה נרצח וילדתה נלקחה ממנה. גם כאן היא בדיכאון וחלק נכבד מהזמן מוקדש להתמודדות של כולנו עם הצרות שלה.
ולאחר שכל זה נאמר, מחכה לגריפין משימה קשה: להשכיח מהצופה שסינמון, הנערה הסינית הנרצחת, עבדה בבית בושת שבו הפרופסור פוס, שלימד את הזונות אנגלית, הוא חבר של בתה של גריפין שנמסרה לאימוץ. ועל זה אומרים: בחיאת ראבק. לתפקיד כזה לא צריך שחקנית. צריך קוסם.
התרעות פיקוד העורף