מפאת חוסר מידע מספיק, לא אני האיש לפסוק אם השכינה אכן שורה ברחובותינו או שמדובר בהמצאה מרושעת נוספת של מפא"י. עד שיבוא היום, אני חי בלי להתעסק עם השכינה, אבל אם יתברר בבוא הזמן, ובכל זאת אידרש לבית דין של מעלה, אצביע על סיפורו של מאיר כעל מנהג נוסף שעושה אותי חולה.
המעשה נעשה בחדרו של הפדופיל, בבית משפחתו, המודעת למעשים, במכוניתו ובמקווה. למאיר אין למי לפנות. משפחתו לא תעשה דבר. הוא לכוד. במשך ארבע שנים עושה בו הפדופיל כרצונו, עד שמאיר מחליט לעשות את המעשה יוצא הדופן וללכת למשטרה.
במשך השנים כתב מאיר יומן שבו תיעד את העובר עליו, את דרכי ההתמודדות שלו וכיצד מתייחסת העדה החרדית למקרים דומים. כיום, עשר שנים אחרי שיצא בשאלה, בעזרת שחקנים, בעצמם חרדים לשעבר שסבלו מפגיעה מינית, הוא משחזר באמצעות היומן ובעזרת הבמאיות ענת יוטה צרויה ושירה קלרה וינטר את השנים הארורות בחייו.
"ידיד נפש" הוא סרט שמזמין את הצופה להזדעזע או לקלל ולרתוח מול המסך, כל אחד והעדפתו. אני התחלתי באפשרות הראשונה, כבר בסיפורי המלמד המצליף בתלמידיו עד זוב דם. אם מישהו ממורי בני היה מתקרב אליו עם כלי משחית כלשהו, הייתי רודף אחרי המנוול ברחבי העיר עם מקדחה. אבל היי, בבני ברק זה כנראה מותר.
כשמאיר מספר שהוריו לא היו כלל אופציה לגביו כשחיפש מישהו להיעזר בו, התחלתי לקלל. איך מעניקים את המילה שמאיר לא הכיר, האהבה הזו, זה כבר עניין אחר לגמרי.
לא מומלץ לנפגעים דוגמת מאיר לצפות לישועת הרשויות. כמו בפינות שונות נוספות בהוויה המקומית, מתירה מדינת ישראל למגזר החרדי חופש רב מדי תחת רדאר החוק. אז מה עושים? לא הרבה. מחכים למשיח. כשיגיע, הוא יעשה סדר.
התרעות פיקוד העורף