אזורי המחיה שלי מצטמצמים בדרך כלל לערוצי המדע והספורט. ספורט זה ברור - אני ספורטאי כורסה ממוצע ממין זכר. השהייה באזורי המדע טבעית לי לכאורה מעט פחות. את לימודי הכימיה והביולוגיה סיימתי בציונים שאני נבוך להזכיר כאן. אל תבנו עלי להמצאת חיסון חדש לפפילומה. בשבוע שעבר חלפתי במהירות של אסטרואיד בתוכנית שנקראת "זוג מנצח". ראיתי גבר ואישה צעירים עומדים על מוטות גבוהים, והוא צועק לה "מאמי מאמי, אל תפחדי". לא יודע אם מאמי הצליחה להתגבר על הפחד, כי אני עצמי לא התגברתי על התחושה הזו.

טסתי משם ומצאתי עצמי ב"הישרדות", במתחם שבו ישראלים צעירים שלבושים מינימלית זוחלים תחת חוטי תיל כמו טירונים בצבא. חשבתי על זה: נוסעים בטח בנ"נ עד ג'ונגל בקצה העולם, בונים מתקן אימון של סיירת מטכ"ל, עולים על ביקיני ומתחילים לנענע ישבנים על החול מול המצלמה.

הישרדות. צילום מסך



תוך שאני נמלט גם משם, חשבתי שאפשר לנענע ישבנים גם, נגיד, בצאלים, אז למה לרוץ עד הפיליפינים? אבל שכחתי את זה במהירות, כי בנשיונל ג'יאוגרפיק שידרו מרדף מרתק של אריה אחרי זברה (הייתי בעד האריה).

לא יודע למה, נראה לי שפוי וטבעי יותר להיות בארץ הטבע והמדע: הרי גם מאמי וגם הזברה נמצאות במצב של סטרס נורא. אומנם את מאמי לא יאכל אריה אם תפסיד בתחרות, גם כאשר לפי הצרחות שהשמיעה היא משוכנעת שכן. ואפשר כמובן להתפלפל מכאן ועד אחרי החגים על ההבדל בין תוכניות שמתעדות מציאות לבין כאלו שמדמות אותה, אבל אחסוך מהקורא את הוויכוח הזה ואגיע ישר לשורה התחתונה: יש אנשים שבסוף היום אוהבים לצפות במאמי, ויש כאלה שהיא עושה להם חררה.



אני פליט נצחי מפני מאמי. גולה בארצות המדע והטבע. לא שהכל ירוק ומלבלב שם: אפילו מעבד תמלילים ראוי לשמו לטובת התרגום לא הצליחו לרכוש פרנסי הערוצים אחרי כל כך הרבה שנים. על הצופה מוטלת באופן תמידי המשימה המרתקת לזהות אם הספרות, 30:17 למשל הן סתם טעות שגרתית, היפוך תמלילי שגוי, או שהן מתכוונות לדווח שהשעה היא חמש וחצי אחר הצוהריים. וגם אין צורך, לידיעת בעלי הבית, לעדכן את הצופה מדי יום, לאורך שנים - ולעתים ביותר מערוץ אחד בו–זמנית - בחדשות האחרונות בנמל התעופה של דובאי, עם כל העניין שיש לצופה בשיפוץ המסלולים האחרון.

"לאן נפלוש עכשיו?", מייקל מור. יס דוקו

אבל תנו לי משהו של מייקל מור, והספרות ההפוכות נשכחות ברגע, ואני מגיע בריצה על מסלולי נמל התעופה המרתקים של דובאי. כמו למשל לסרט פרי מצלמתו שיוקרן בשבוע הבא ביס דוקו, "לאן נפלוש עכשיו?". לא אסתטי, חסר קסם או כריזמה, משנע את גופו הכבד בקושי, מרתק מור את הצופה במשך כמעט שעתיים. הוא נודד ברחבי כדור הארץ ומנסה לגנוב ממדינות שונות שיטות ומערכות, השונות מאלו הנקוטות בארצו, ארצות הברית, ומביאות לתוצאות טובות יותר באופן מובהק.

לאיטליה הוא "פולש" ו"גונב" את השיטה הסוציאלית. מגרמניה המשגשגת - את הסכמי העבודה. מפורטוגל - את לגליזציית הסמים שהביאה לירידה משמעותית בצריכת הסמים במדינה ופשיעה בתחום. מנורווגיה את שיטת הענישה ההומנית שהורידה את רמת הפשע. ומפינלנד את שיטת החינוך. בעורמה רבה, בלי מילה בודדת של סאטירה, מעביר מור לצופה את קינתו הקבועה נגד ארצו, אמריקה, שאותה הוא אוהב, והמצויה לדעתו בתהליך של הידרדרות וריקבון.

"לאן נפלוש עכשיו?", מייקל מור. יס דוקו

אחרי שמסיימים לרייר על הטלוויזיה שעושה האדמו"ר ממור, הצופה מוזמן לרייר על כל מדינה שבה ביקר לצורך עשיית הסרט. ארצות שפגשו בעיה ועשו את הדבר הבלתי מוכר לנו - התמודדו עמה.

פינלנד, למשל, גילתה יום אחד שרמת החינוך שלה מצויה עמוק באדמה. התכנסו החכמים הצפוניים, ניסחו שיטה חדשה, ובתוך שנים ספורות זינקה פינלנד והפכה למדינה בעלת הישגי הלימודים הגבוהים בעולם. לא סיפרתי זאת לילדי, שממש עכשיו שיגרתי אותם למערכת חינוך מיושנת ומאובנת. יום אחד איאלץ לבקש את סליחתם על כך. בינתיים, כשישדרו את סרטו של מייקל מור, אולי אשלח אותם לחדר השני לצפות ב"הישרדות".

 "לאן נפלוש עכשיו?", יס דוקו, 17.9