והנה אני בחדר העבודה שלו. שם היה לוח השעם הארוך, שעליו כתבות וקריקטורות ופתקים בכתב ידו הזעיר. שם היה גם ארון הספרים העצום שעליו כל ספריו, בכל השפות, שראו אור מסביב לעולם. גם באותו יום, סיפר לי, יצא לאור ספר שלו. לא זוכר באיזו מדינה, רק שהייתה די נידחת ולא ביחסים ידידותיים למדי עם ישראל.
שאלתי אותו היכן לדעתו נמצאים כיום גיבוריו מימים ימימה שלא כתב עליהם כבר שנים. ארבינקא, שטוכס, כבר באים בימים, קרוב לוודאי סבים לנכדים. הזמן העניק להם - וליוצרם - פרספקטיבה חדשה, לפחות רחבה יותר מזו של פעם.
השאלה, להפתעתי, העציבה אותו. או שלא היה לו רצון להשתתף בתרגיל המחשבה הזה, וחוסר הרצון העיר בזריזות שרשרת תגובות פנימיות שהעציבו אותו. קישון, גיליתי במהירות, היה נרקומן של חוסר שביעות רצון. לפחות שש או שבע פעמים בשיחה הוא כאילו התנתק ממנה ושקע בעולמו הפנימי לפרקי זמן ארוכים שלא מקובלים בתקשורת בין–אישית. האותות היחידים שנמלטו מדי פעם מאותו חור שחור אישי היו כאלה שביטאו חוסר סבלנות וכאב גלוי.
מהר מאוד מצאתי שהשיחה איתו היא מאמץ רגשי רב ובלתי נעים. יכולתי רק לנחש באיזו בועה של כאב פנימי מתקיים האיש עצמו. בתמונה אחת שלו בחופשה בגרמניה שראיתי באחד מספריו הוא אחז במגפון ונאם בפני קהל של כ–15 עוברי אורח נגד פסל סביבתי מודרני שניצב מאחוריו (קישון ניהל מאבק עיקש באומנות המודרנית ואף כתב על כך ספר, "נקמתו המתוקה של פיקאסו"). למה דווקא אתה, שאלתי אותו, עם החשבון העצום שיש לך נגד גרמניה, מתעסק בנעשה ברחובותיה הוא ענה משהו על שקר בשם אומנות, ושוב נמוג לתוך עצמו. הראיון זכה לכותרת "דון קישון אינו יכול לנוח".
הסדרה, כמו הספר, מנסה לפענח את אישיותו של קישון ואת הסיבות לכך שאינו מוצא תרופה לחוסר המנוח הכרוני שלו. קישון טען שהחיים כקורבן הנאצים עשו אותו למי שהוא. האם היה מתפתח לאדם אחר לו עשה את השנים הללו בשווייץ השלווה? המפגש איתו אז הותיר בי את הרושם החזק שלא בטוח כלל. ובכל אופן, אני בהחלט שמח שנטל ההוכחה נפל על מישהו אחר ולא עלי.
התרעות פיקוד העורף