לפני כמה שנים, לא זוכר כמה בדיוק, הלכתי להופעה של שלמה ארצי ב"זאפה" ברמת החייל. זו הייתה הופעה ביום שישי אחר הצוהריים עם קהל מיושב, שכבר השאיר את תום הנעורים והפראות מאחוריו. אף אחד לא התכוון שם לעלות על שולחנות עם פלאפונים מופעלים על תאורה ולרקוד לצלילי השירים. ארצי היה עייף. הוא שר שיר ואחר כך דיבר. סיפר איזה סיפור חביב, סימפתי, לא ממש בעל פואנטה. הקהל חייך. הרי זה בכל זאת שלמה ארצי. ארצי שר שיר נוסף, ושוב דיבר.



ההפסקות בין השירים התארכו, נמתחו עד כדי חוסר נוחות. הקהל קלט אותו. אם לא היה מדובר בקהל מיושב של שישי בצוהריים, מבין כזה, ביצים היו עפות אל הבמה. לפחות ניבולי פה מהסוג הישראלי המוכר.



יצאתי מההופעה בתחושת חמיצות. ראיתי את סוף הדרך של ארצי. עשה רושם שנמאס לו. שהוא עייף. שהוא לא מספר לעצמו את שהיה ברור כל כך לקהל. או שהוא כן מספר לעצמו ומנסה לסחוט עוד כמה טיפות מהלימון הזה. ובכל אופן שזהו, אין יותר שלמה ארצי. וכדי להוסיף לשישי המחורבן, על המכונית חיכה לי דוח חניה משליחו של ראש העיר חולדאי.



שלמה ארצי. קוקו
שלמה ארצי. קוקו



חודש או חודשיים אחר כך הייתי בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה. היו לי כרטיסים בחינם. וארצי הרים באוויר את האמפיתיאטרון בווירטואוזיות של צעיר שבקושי עבר יום הולדת 20. ב"זאפה", הבנתי אחרי שיצאתי נרגש מההופעה, הוא פשוט היה עייף. אולי לא ישן טוב בלילה. אולי היה חסר סבלנות. לכולנו יש ימים כאלה בעבודה. מאז עברו כאמור שנים, וארצי לא עוצר. הוא ממשיך ליצור, לחדש, להיות רלוונטי. שלמה ארצי לא הולך לשום מקום.



אני אוהב את ארצי כמו עוד מאות אלפים בארץ הזו. בלי להסתבך יותר מדי בהגדרות, לדעתי הוא מבטא באופן צלול איזו תל־אביביות, עם כף של ישראליות חדשה, עם אהבה. אהבה בינו לבינה וגם עם בלבול מוח מילולי שעל פי רוב אני מצליח להתעלם ממנו. בגלל כל אלה באתי בדאגה לא קטנה לצפות בסרט של הבמאי ירון שילון, "הנמוך עם הטוקסידו". שילון צילם את ארצי לסירוגין במשך חמש שנים. בהופעות, בדרכים. ראיין אותו ואת האנשים סביבו. ומכל החומרים הללו רקח את הסרט. בדאגה, כתבתי, מכיוון שלא פעם סיפור האומן כפי שמתואר מפיו מוצלח פחות מיצירתו, והטעם הרע לא עובר מיד ובקלות.



שלמה ארצי והקהל בצוותא. צילום: קוקו
שלמה ארצי והקהל בצוותא. צילום: קוקו



וארצי הוא חשוד מיידי לעניין זה. לקח לי לא מעט זמן להתגבר על הגבר שהלך לאיבוד דרך מרפסת והחתולים שחישבו את קצם לאחור, שהפכו בצדק למטבע לשון לאומי מלגלג. חששתי שמי יודע, במשך חמש שנים ביחד - מה הוא עוד יאמר למצלמה. אולי בכל זאת, חשבתי, עדיף להסתפק בהאזנה לדיסק החדש שלו ולא להסתכן באריות שמשחקים שחמט בשדרה.



וצדקתי. מצטער, אבל צדקתי. האזנה לשיחות שארצי מקיים בסרט עם הבמאי שילון גורמת לבלבול, לסימני שאלה ולאובדן דרך מרפסת. פה ושם זורק ארצי לצופה איזו עצם בדמות אמירה (משמחת) שהוא מתכוון להפסיק רק כשייגמר הכוח, ובינתיים נותר בו די כוח להמשיך. אבל מרבית הגיגי שלמה נשמעים כמו שירי שלמה: מטושטשים, רומזים לדבר ובעצם לא אומרים דבר. ומותירים את הצופה עם שום דבר.



שלמה ארצי. צילום: במחנה
שלמה ארצי. צילום: במחנה



שילון לא מערער על דבר המלכות. שלמה השליך לו פירורים, הוא ניזון מהם ואומר א–מחייע. שאר הסרט זה חברים מספרים על שלמה הנהדר: מאיר ישראל מגלה ששלמה הוא משפחה. בוסקילה אומר ששלמה הציל אותו מחיי פשע. הכנרת הילה בן טובים אומרת שפשוט, פשוט, פשוט אין לה מילים. הבן בן אומר שלעבוד עם אבא זה מיוחד. אין תיעוד של מתח, של עייפות. אין תמונות שיתפסו את הצופה בלתי מוכן. אין תובנה שצוללת לעומק. הכל נפלא בממלכתו הוורדרדה של ארצי. שמאלץ. סרט שמאלץ מתחילתו ועד סופו. כל האוהב את שלמה ארצי ויצירתו מוזהר בזאת להמתין לשידור החוזר ולדלג עליו.



"הנמוך עם הטוקסידו", הוט 8, מוצ"ש, 23.9