אפשר לחבב בקלות את רון כדמות וכשחקן. הוא לא מסתובב במבט של דפקו אותי, לא מבקש רחמים, הוא שלימזל מלידה שאין לו טענות לאף אחד. כשמזדמן לו להתיידד, עם נוירוטית תל אביבית שתויה ודוחה או עם ילדה בת 8 שאיבדה את דרכה ברחוב, הוא עושה את המאמץ בחפץ לב. הוא לא אשם בכישלון של ניסיונותיו - זה התסריט קשה הלב.
את התסריט אפשר לחבב פחות. בעצם, ברגע שהסיפור מתרחק מדמותו המוקפדת של רון ומתחיל לטפס במעלה הפרק, צוללת ההנאה בשניות כמו ממקפצה גבוהה למעמקי המים. מופרז, חסר מידתיות, משעמם - בחרו את הפרק, בחרו את שם התואר כרצונכם, תזדקקו לעזרה במהלך הצפייה.
התרעות פיקוד העורף