בחודש שעבר הסתיים שידור העונה הנוכחית של שתי סדרות ישראליות - “שנות ה–80" ו"חברות". הראשונה שודרה בערוץ 2 (בקרוב, ברשת) והשנייה בערוץ 10. ויש ביניהן הרבה מהמשותף. שתיהן סיימו את העונה השלישית וצפויות להמשיך לעונה הרביעית (ל"שנות ה–80" אושרו שתי עונות נוספות); שתיהן מצליחות מאוד במונחי רייטינג; הן נוצרו בידי קומיקאי שהגיע במקור מהסטנד–אפ ומככב בסדרה עצמה - שלום אסייג וליטל שוורץ; הן נתפסות ככמעט שמרניות מבחינת הז'אנר שלהן, ולא עשו שמות בפסטיבלים בינלאומיים או בעסקאות ענק למכירת פורמטים; ושתיהן עוסקות בתכנים ישראליים מאוד ומכוונות קודם כל לקהל המקומי.

אבל התכונה המשותפת החשובה ביותר לשתי הסדרות האלה היא ההוכחה לכך שאין סתירה בין הניסיון להיות עממי, במובן של פנייה לקהלים רחבים ועיסוק בתכנים “מהחיים", ובין הקפדה על איכות. איכות של כתיבה, משחק, בימוי, צילום, עריכה וכו'. צפייה בסדרות האלה מספקת חצי שעה של כיף חסר יומרות, בלי שאתה מרגיש נבוך או ממהר להעביר תחנה כשמישהו עובר לידך, כדי לא להיתפס.

"שנות ה־80". אסף שמע, יח"צ



זה נשמע כמו הישג פשוט, אבל הוא ממש לא. היכולת לייצר הומור אפקטיבי שמדבר למספר רב של אנשים לאורך שלוש עונות, ולא על חשבון פגיעה באינטליגנציה, מעידה על מיומנות, מקצועיות וניסיון עשיר. לא רק של היוצרים הספציפיים, אלא של כל תעשיית הטלוויזיה הישראלית. תחשבו, לחלופין, על “סברי מרנן", או על דורות קודמים של סיטקומים ישראליים עבשים, כדי להבין את גודל ההתפתחות האבולוציונית.

במובן היותר רחב, “חברות" ו"שנות ה–80" הן הוכחה משמחת לכך ש"עממיות" וניסיון גלוי להגיע לקהלים גדולים ככל האפשר - במילים אחרות, פופיות - לא חייבים לבוא בסתירה לערכים כמו איכות, עומק וכישרון. גם זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל הוא רחוק מלהיות כזה, בטח בעיני חלקים רחבים ממסקרי התרבות הישראלית וממבקריה.



במשך עשרות שנים שלטה פה התפיסה שאי אפשר להגדיר אותה אלא כפלצנית. היא קידשה באופן אוטומטי את האזוטרי, ה"אחר" ובאופן כללי כל מה שלא ניסה “למצוא חן" בעיני ההמונים, ובאותה נשימה זלזלה בכל מי שהעז להצליח. זה בלט בעיקר בקולנוע, עם דמויות שחטאו בהצלחה יתרה כמו אפרים קישון (ע"ע הסדרה המצוינת על אודותיו שמשודרת כרגע בערוץ 8), או אבי נשר; המשיך לתיאטרון, עם זלזול מובנה בשלאגרים למול סאטירות פוליטיות נוקבות; והתקיים במשך שנים במוזיקה הישראלית, שמעולם לא העריכה פופ אמיתי, שלא לדבר על פופ מזרחי, וקידשה את הרוקר המיוסר וה"מורכב" (מודה, גם אני כמבקר תרמתי לא מעט להבחנה הנלוזה הזו).

זה לא שאני טוען חלילה שהמיינסטרים הוא חזות הכל ושאין מקום לשוליים ולאינדי. ברור שיש. ולא פעם מדובר במקום הכי מרגש ומעניין שתוכלו להיות בו. אבל כדי לגדל שוליים אמיתיים, שהם לא רק תירוץ לעשייה בינונית, חייבים מיינסטרים רחב, חזק ואיכותי. תסתכלו למשל על הסיטקום האמריקאי. עשרות שנים של מיומנות ואין ספור סדרות “רגילות" יצרו את המצע שעליו צמחו זרעי הגאונות של “סיינפלד". וזה התאפשר משום שהתרבות האמריקאית לא ראתה ב–25 דקות של צחוקים מוקלטים שמיועדים להשיג רייטינג מקסימלי כמשהו נחות, כל עוד הם נעשו באופן איכותי.

"שנות ה־80". אסף שמע, יח"צ

מנגד, התפיסה האליטיסטית של התרבות הישראלית הייתה במשך שנים גורם חונק ומסרס. ובמובן הזה, הכניסה של ערוצי הטלוויזיה המסחריים הייתה סוג של גאולה, כי היא הכריחה את המנהלים להתחשב בטעם הקהל. זה גרם, כמובן, גם לרידוד תכנים ולפופוליזם, אבל מנגד שחרר את היוצרים מכבלי המכובדות וה"מה יגידו". בלי זה, לא היינו נהנים מ"זגורי אימפריה", “פאודה" ודומותיהן, אלא ממשיכים לצפות בדרמות אווירה עתירות שתיקות וברזים מטפטפים, כסמל למשהו.

התהליך המשמח הזה פוקד עוד חלקים בתרבות הישראלית. מחזות זמר מתקבלים כלגיטימיים. כבר לא בושה להקשיב ברדיו לסטטיק ובן–אל. ספרים מלאי הומור שלא עוסקים בכיבוש זוכים בפרסים. וקומדיות מקומיות מושכות לקולנוע מאות אלפי ישראלים, שלא מפחדים מהמילה “בורקס". כן ירבו.